הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)ראש השנה הוא זמן של חשבון נפש. לא רק אישי, אלא גם קהילתי ולאומי: אלו הרגלים נשמור ואלו עלולים להוביל אותנו לאבדון. ההרגל הוא כוח ועוגן של אמונה וניסיון היסטורי, אך גם עלול להיות מכשול כאשר הוא מונע מאיתנו להשתנות. לעיתים, דווקא שינוי הוא הדרך האמיתית לשמר. מה עושים כאשר יש סתירה בין התאוריה למציאות? המערב מתגאה בערכי חירות, שוויון וזכויות אדם, המהווים יסוד הדמוקרטיות המודרניות. גם אויב מר זכאי להליך הוגן ולכבוד אנושי. אך מול תפיסה זו ניצבת אידיאולוגיה קיצונית שמקדשת מוות במקום חיים והשמדת האחר במקום דיאלוג איתו. כך נוצרת מציאות אבסורדית: מחבלים נהנים מזכויות אדם, בעוד הם עצמם שוללים אותן מאחרים; חופש הביטוי משמש קרקע לתעמולה חמאסנקית ג’יהאדיסטית; והמוסר המערבי מנוצל כדי לערער את יסודותיו. דווקא כאן, יהדות אתיופיה מציעה נקודת מבט אחרת.
סיפורו של פרופ’ יוסף הלוי, היהודי הלבן-אירופי שנשלח במאה ה־19 לאתיופיה, ממחיש זאת היטב. כשהציג את עצמו כיהודי, בני ביתא ישראל הופתעו “כיצד יהודי בצבע לבן?”, הם תהו. הלוי לא הצליח לשכנע עד שהזכיר מילה אחת: ירושלים. וכך מתאר יוסף הלוי את המפגש: "הנני כמוכם איש ישראל. לא באתי מאייראפא למען סחור בארץ כוש, רק לדרוש שלום אחיי בני אמונתי בארץ זו…דעו נא אחים יקרים כי גם אנוכי פלשי הנני כאחד מכם! לא אאמין באל אחר רק בה' לבדו, ודתי אינה אחרת, רק דת מורשה לנו בני ישראל מהר סיני!". סוף סוף קראו רבים יחד: אתה הנך פלשי! פלשי בעור לבן! צחוק תעשה לנו! מי שמע כזאת ומי ראה כאלה! הנמצאים גם פלשים לבנים תחת השמש? זיכרון שם 'ירושלים' אשר עלה על שפתיי על פי מקרה, הניס כרגע והרחיק מלב בני עמי הפלשים כל ספק בדבריי". באותו רגע, בדמעות, קיבלו אותו כיהודי. לא צבע העור קבע, אלא התודעה המשותפת והכמיהה לירושלים.
הדבר מלמד רבות על גישת יהדות אתיופיה: היא אינה מפחדת מהשונה, אלא מבקשת לזהות את נקודת המפגש המוסרית והרוחנית. בעוד שהעולם החרדי התקשה לא פעם לקבל את יהדות אתיופיה, דווקא יהדות אתיופיה קיבלה את החרדים מתוך אמונה כי יצר לב האדם טוב מטבעו, וכי ההבחנה אינה בין שבטים או דתות אלא בין בני אדם המחפשים צדק ושותפות. התיאולוגיה של יהדות אתיופיה מציבה עקרון חד וברור: מול רוע מוחלט אין מקום לרחמים.
הדוגמה של אותו רופא בלגי ממחישה זאת היטב: ילדה יהודייה בת 9 הגיעה לבדיקה רפואית, והוא רשם בדו"ח הרפואי "אלרגיה יהודייה ישראלית". זהו ביטוי בוטה לשנאה אנטישמית במסווה מקצועי. אמנם הוא פוטר בעקבות תלונה, אך ברור לכל שמערכת שאינה חותכת באופן חד עם התנהגות כזו עלולה למצוא אותו או רופא דומה לו חוזר לעבוד בעתיד. זה בדיוק אותו דפוס של מחבלים שמשתחררים מהכלא וחוזרים לרצוח.
חברה שאינה מציבה גבולות ברורים לרוע מזמינה אותו לשוב. לכן יש לגלות אפס סובלנות, אפס פשרות, אפס זכויות אדם לאדם שאינו מכיר בעצם זכותו של האחר לחיות. מבחינה מוסרית, מי שחוזר ורוצח שוב ושוב מוותר מרצונו על זכותו הבסיסית לחיים במסגרת אנושית מוסרית. המסר הזה מקבל משנה תוקף לנוכח הטרור הנוכחי. מחבלים שרוצחים ילדים ונשים אינם "אויבים פוליטיים", אלא גילוי של רוע מוחלט. לפי התפיסה של יהדות אתיופיה, המוסר מחייב להילחם בהם בחורמה, ללא רחמים. רחמים בלתי מבוקרים עלולים להיות מסוכנים לא פחות מן האלימות עצמה משום שהם מאפשרים לרוע להכות שוב. לכן נראה של פי המוסר המקראי של יהדות אתיופיה אין לנו מנוס אלא להחיל את גזר דין מוות על פושעים ושונאי האנושות. "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" קובע החוק המקראי. יהדות אתיופיה מדגישה שאין כאן סתירה, אלא השלמה מכנה משותף רחב בין ערכי “צלם א-לוהים” לערכי זכויות האדם המודרניים, בין מדינה יהודית לדמוקרטית.
המסר לימינו ברור: אסור לנו לוותר על ערכי המערב, אך גם לא להיתמם מול אויב אידיאולוגי. עלינו להילחם ברוע ללא רחמים אך לא באדם כצלם א-לוהים. כך גם בהקשר של הלחימה בעזה: כאשר אזרחים מתבקשים להתפנות לאזור הומניטרי והם עושים זאת יש לנהוג בהם בכבוד, אך כאשר קבוצה מסרבת להתפנות, יש להילחם בה ללא רחמים ואסור לסכן בשום אופן חיי חיילים ישראלים. הזכות האנושית קיימת כל עוד האדם עצמו מכיר בזכויות האחר; כאשר הוא בוחר לשלול אותן, הוא מוותר גם על זכויותיו שלו. המלחמה שלנו איננה מול דת, לא מול עם, אלא מול הרוע המוחלט. האתגר גדול משום שהעולם, כדרכו, נוטה להתבלבל בין רחמים לבין חולשה.
בכל דור ודור אנו נדרשים לאותה הכרעה: האם נעמוד מול הרוע בחומרה ובנחישות, או שנאפשר לו להתעטף במסווה של "אנושיות" ולחזור להכות בנו. יהדות אתיופיה מלמדת אותנו שהבחירה צריכה להיות ברורה: להיאבק ברוע המוחלט ללא רחמים ובו בזמן להמשיך להאמין בטוב הלב של האדם ובצלם א-לוהים שבו. יהדות אתיופיה מלמדת אותנו כי גם במציאות קשה אפשר להאמין בטוב האנושי, אך לצד זאת לזהות רוע טוטאלי ולהיאבק בו. בכך היא מציעה מודל עמוק לא רק לעם ישראל, אלא גם לחברה המערבית כולה. וכאן המקום להודות לאנשים טובים, צדיקים וחסידים, שממשיכים יום־יום לממש את הפסוק: "ויאמר א-לוהים יהי אור ויהי אור". הם אלו שמביאים אור לעולם, גם בתוך החושך הגדול, ומזכירים לנו שבסופו של דבר האור ינצח.
