על מקומו של המשפט העברי במשפט הישראלי

ספר דברים מקדיש מקום נכבד למערכת המשפט. בפרשת השבוע שעבר קראנו "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' א-לוהיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק". השבת אנו קוראים: "כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע". לפי אלו עקרונות יתקיים המשפט? כמובן על פי עקרונות המשפט העברי. האם עקרונות המשפט העברי הם התשתית של המשפט הישראלי? התשובה היא בהחלט: לא. עקרונות המשפט של המדינה נשענים על תשתית ערכים חילונים ליברלים. הכנסת, שהיא ביטויו של הרוב החילוני-ליברלי במדינה, היא המחוקקת, והיא עושה זאת על בסיס אותם ערכים. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו קובע אמנם כי "חוק-יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", וגם חוק יסודות המשפט מעניק למשפט העברי מקום מכובד בקבעו כי הכרעתו של בית משפט תהיה "לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של המשפט העברי ומורשת ישראל", ולכאורה הם נותנים מקום מכובד למשפט העברי כאחד משני עמודי התווך של המשפט הישראלי, ואולם המונח "מדינה יהודית ודמוקרטית" מגלם בתוכו סתירה פנימית שאינה ניתנת ליישוב, איננו אלא מס שפתיים למונח "יהודית" שלא הוגדר מעולם.

שוחרי המשפט העברי, השואפים להטביע את חותמו על המשפט הישראלי, מתבשמים בכמה חוקים המשפיעים על המשפט הישראלי, כמו למשל חוק "לא תעמוד על דם רעך", חוק "עשיית עושר ולא במשפט" וחוק "תקנת השבים". אכן, שלושת החוקים הללו נובעים ישירות מערכי היהדות, ויפה עשה המחוקק שהעשיר בהם את החוק הישראלי, ועדיין החוקים האלה שואבים, בסופו של דבר, את כוחם מהמחוקק הישראלי שנשען על ערכים ליברלים חילוניים, והם בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

דומה שנוכחותו של המשפט העברי במשפט הישראלי מתבטאת בעיקר בשימוש במקורות המשפט העברי כאבנים טובות השזורות בתוך פסקי הדין, ומן הסתם השופטים הדתיים עושים בהם שימוש רב יותר,

אך תרומתם האמיתית לפסקי הדין דלה ביותר.

דוגמה של ממש לתופעה דלעיל יכולים להוות שני פסקי הדין שניתנו בשנים האחרונות בסוגיית השבת, האחד בעניין פתיחת המרכולים בשבת בתל אביב והשני בעניין בניית גשר יהודית בתל אביב בשבתות. אין צורך להכביר במילים על מקומה של השבת בלב ערכי היהדות. גם שופטים חילונים מכירים בכך ויודעים לצטט היטב מפרי עטם של אחד העם ושל ביאליק על ערכה הלאומי של השבת.

ואמנם, כנסת ישראל כבר בשנותיה הראשונות של המדינה חוקקה את "חוק שעות עבודה ומנוחה" האוסר להעסיק עובדים בשבת. ואולם בסופו של דבר, בבואם של השופטים להכריע בעניין המרכולים ובעניין גשר יהודית, הם מעניקים לחוק שעות עבודה ומנוחה פרשנות משלהם שלמעשה מבטלת אותו ואת רוחו, ורואים בשמירת השבת אחת מזכויות רבות שיש לפרטים או לגופים ציבוריים, ופעמים שזכויות אלה נופלות מזכויות אחרות. השופטים הדתיים נושאים בתוך פסק הדין דרשה יפה על ערכה של השבת ועל חשיבותה ובכך מסתכם העניין.

מן העבר השני נשאלת השאלה באיזו מידה ערוכה היהדות הדתית למערכת משפט שכל כולה תתבסס על מקורות המשפט העברי? מפעם לפעם אני חוזה בעיני רוחי חזיון תעתועים שבו יש בכנסת ישראל רוב של 61 חברי כנסת חובשי כיפה, ושואל עצמי האם יש בחיקם של מי ממנהיגי היהדות הדתית תכנית לניהול המדינה על פי ההלכה? התשובה שאני נותן לעצמי היא שתסריט כזה הוא חלום בלהות שמנהיגי היהדות הדתית היו מתעוררים ממנו רטובים מזיעה.

בשנות החמישים הראשונות התקיים פולמוס סוער בסוגיה הזו כשמשני עברי המתרס ניצבו הפרופסור ישעיהו ליבוביץ והרב משה צבי נריה. ליבוביץ טען שהממסד הרבני הציוני לא הציג ולא מסוגל להציג תכנית קונקרטית לניהול המדינה על פי ההלכה. מכאן הוא הסיק ש"אנו עומדים בפני משבר בקרב דת ישראל, משבר שאין להתגבר עליו אלא ע"י הכרעות דתיות". הוא דרש חקיקה דתית חדשה שאמנם עלולה להביא לידי סטייה ניכרת מאותו אורח חיים דתי שנתקדש עקב העדר עצמאות מדינית ואחריות.

לעומתו קבע הרב נריה באופן חד-משמעי כי ההלכה, כפי שנתגבשה מדורי דורות, שרירה וקיימת בכל מצב, בין קהילה בין מדינה ואין כל צורך במהפכה הלכתית שעליה מדבר ליבוביץ.

דבריו של ליבוביץ יפים גם לעכשיו. תכנית לניהול המדינה על פי ההלכה ועל פי המשפט העברי היא משימת חייה של ההנהגה הרבנית והאינטלקטואלית, ולמילוי המשימה הזאת יפה שעה אחת קודם.