הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)"כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן לך אות…". בפסוקים אלו, פרשת ראה מזהירה אותנו לבל נתפתה לדמותו הכריזמטית ורבת ההשפעה של נביא בעל מופתים שחונן בהשראה אלוקית, שיורה לנו לעבוד עבודה-זרה.
בשאלה מיהו אותו נביא נחלקו הפרשנים. לפי חלק מהם, מדובר בשקרן ומתחזה הטוען בחלקת לשונו כי ה' נראה אליו ושלח אותו לערוך תיקונים בדת. לדעת אחרים מדובר באדם שרוח הנבואה שורה עליו באמת. ייתכן אפילו שחלק מנבואותיו מתגשמות במציאות. בכל זאת, אין לשמוע לו אם הוא מנבא שיש לסור מדרך עבודת ה'.
ההתלבטות של הפרשנים בשאלת זהותו של נביא השקר, האם הוא נביא ה' או מתחזה המנבא נבואת עצמו, נובעת מן הפסוקים עצמם: הכתוב קורא לו 'נביא' ומציין במפורש שאותותיו יתקיימו. קשה אמנם להסביר מדוע ה' שולח נביא לעודד אנשים להפסיק להאמין בו. לכן, רוב הפרשנים נטו לומר שיש כאן אדם גדול במדרגת נביא, שסטה מן הדרך. פרשנים אלה נסמכים על המילה "יקום" שעניינה מרי והתקוממות. וכך מסביר ר' צדוק הכהן מלובלין:
" ואף על פי שהבחירה ביד האדם היינו דבידו להיות אחר כך נביא שקר ומנביאי הבעל ועבודה זרה וכמו שנאמר 'כי יקום בקרבך נביא' שגם הוא נקרא נביא סתם
ויש בו כח הנבואה אלא שהוא יקום מעצמו ולא נקרא שהקב"ה מקימו עוד, כי האלקים עשה את האדם ישר ושוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין".
דמותו המכחשת של נביא כזה שכוחותיו הרוחניים כה גבוהים ובכל זאת הוא בועט בכוחות הללו נדונה בסוגיה בסנהדרין. כאן, ננסה להתמקד בשאלת הרלוונטיות של אזהרה זו לימינו.
הרמב"ן לפרשתנו, מבהיר שניתן להגיע לדבקות המולידה נבואה גם בימיו. ניתן להשיג באמצעות ריכוז רב את מה שעיני הבשר שלנו מטשטשות ומעלימות. "כי בנפשות בקצת האנשים כח נבואיי ידעו בו עתידות… אבל יתבודד ותבא בו רוח לאמר ככה יהיה לעתיד… ויקראו לו הפילוסופים כהי"ן, ולא ידעו סבת הענין אך הדבר נתאמת לעיני רואים". המלבי"ם מוסיף "וגם בזמנינו יתחדשו עניינים כאלה אם ע"י מלאכת המאגנעטיזמוס שקראום אותם רואה מלב". פרשנים אלו תיארו טכניקות המאפשרות השגת תובנות רוחניות. בימינו ישנו תחום מחקר הנקרא עתידנות, והוא נסמך על ביטויים ראשוניים במציאות העכשווית שבהם כמוסים התפתחויות עתידיות. האפשרויות הללו כולן מתייחסות אל הנבואה כאל צפיית העתיד.
על פניו, האזהרה מפני נביא שיקום מקרבנו וינבא כי עלינו לעבוד עבודה-זרה מניחה שהנבואה המוסרית ולאו דווקא העתידנית היא חלק מחיינו. לכאורה, החשש הזה פג משפסקה הנבואה בישראל. קץ הנבואה חולל שינוי באופן התגלותם של דברי ה'. באחת הפכנו מעם הניזון מדבר ה' המתחדש, לשומרי הדת הניזונים מן התורה והכתובים, המתפרשים על ידי החכמים והמלומדים, דורשי התורה שבכל דור. סיום עידן הנבואה הוא גם נקודת הציון שבה הפכנו ל"עם הספר". לפיכך, תופעת נביא שסרח אינה צפויה בעולמנו.
אלא שתיאור זה נכון בכל הנוגע לתולדות פסיקת ההלכה. אך למרות המעבר לעיון פרשני ולסמכות חכמים, לא נסתם הגולל על האפיק המיסטי. בתקופת התנאים אנו פוגשים את יורדי ה"מרכבה", וההולכים ב"פרדס", ו"בת קול" המכריעה מחלוקות. הפילוסופיה הרציונליסטית האמינה בכוח ההיגיון האנושי כביטוי לצלם אלוקים השוכן באדם והמסוגל לגלות את רצון השכינה. התפתחות הקבלה בימי הביניים על כל התופעות הנלוות לה: גילויי אליהו, התעלות הנשמה, וחלומות, עסקה בדיבור הישיר עם ה'. לבוש חדש של אלו בקבלת האר"י ובהופעת המלאך ה"מגיד" בבית מדרשו של ר' יוסף קארו בצפת. בחסידות לבשו תופעות אלו צורה חדשה: 'נבואותיו' של הבעש"ט והצפייה למרחקים של החוזה מלובלין.
בשונה מן הנבואה, רוב התופעות המיסטיות הללו אינן מכילות טענה בדבר התגלות ה', אלא מתמקדות ביכולת לפצח את הקליפה של המציאות ולגלות מבעדה את חדר הבקרה של עולם המעשה. בדומה לנבואה, המיקוד אינו דווקא באותות ובמופתים, אלא בערכי המוסר ובהנהגה. המכנה המשותף בין תופעה זו לנבואה הוא במציאת מסלול שמקיים חוויה דתית שיש בה מגע ישיר ויומיומי עם עולם הרוח הנסתר. היכולת להשיג את המתרחש בעולמות עליונים לא פסקה מעולם. יחד איתה לא פג גם החשש מפני מאחזי עיניים ומוליכי שולל.
לאדם ישנו חוש רוחני נעלה המסוגל לפגוש את ה'. חוש זה נותר בעינו בתקופות שונות ועד ימינו.
כעם, המפגשים הראשונים שלנו עם הקב"ה היו דרך התגלות ולא דרך ציווי. רק בשלב השני באים הציווי והעבודה. החרדה הגדולה היא, שהגעגוע לאותו מפגש יגבר על המחויבות שנולדה מכוחו.
המפגש בין מי שמוכן לספק לנו את הכוח להמריא מעל המציאות, לבין היצר הקמאי המבקש לגבור על מגבלות העולם הזה ולחשוף את מה שמעבר לו, מחייב התמודדות שהיא כנגד טבע האדם על מנת שיד המחויבות והאמונה – תגבר. (ראה תשע"ח)
