החזית השמינית

תהא שנת פדות ושלום. הלוואי. שהשנה הבאה עלינו לטובה תהיה שנה של סיומות. שהחטופים ישוחררו, מי לביתו ומי לקבר ישראל, שהצבא ישיג את מטרותיו בכל הגזרות, שמדינת ישראל תנצח, שחיילים ישוחררו ושהפצועים יחלימו, שהמפונים ישובו לביתם, שיישובי העוטף והצפון יחזרו לפרוח, ושנחזור כולנו לחיים שלווים ושקטים.

אבל מה צפוי לנו ביום שאחרי? טועה מי שחושב שצפויים לנו ימים של רגיעה. שברגע שתיגמר המלחמה, נשוב לחיים נורמליים. כי גם למלחמה לא הגענו ממצב נורמלי. רק כשבועיים לפני הטבח הנורא של 7 באוקטובר, כל החברה הישראלית געשה ורעשה על סיפורי ההפרדה בתפילת יום הכיפורים בלב תל אביב. צפינו במחזה בלהות – בלב היום הקדוש יהודים דוחפים וצועקים, מושכים בטליתות ובדגלי ישראל. עם השסע הזה עמדנו להגיע אל מוצאי שמחת תורה בהקפות השניות בתל אביב. באופן אישי, חששתי מביזוי ספרי התורה שיוציאו לרחובה של עיר. הטבח שנעשה בנו בבוקר החג מנע זאת, וסחף אותנו לסיוט אחר.

אז לאן נחזור בסוף המלחמה? הרי ברור לנו שאם זו לא תפילה בהפרדה בלב תל אביב, זו יכולה להיות כל סוגיה אחרת שתבעיר את השטח. החברה הישראלית יושבת על לועו של הר געש מתפרץ, כאשר כעת נוסף אל המתחים הקיימים גורם נוסף. אם באירועים שלפני המלחמה הציבור החרדי היה נוכח-נפקד, כעת גם מערכת היחסים עם החרדים תהפוך למוקד של מאבק פנימי רווי יצרים. ואנה אנו באים?

ידידי, פרופ' בני איש שלום, הגדיר את המערכה הפנימית הזו כ"חזית השמינית" של מדינת ישראל. אנו נדרשים לעמוד בעוצמה ובכוח מול שבע חזיתות שבהן אנו נלחמים עם אויב חיצוני, אך מעליהן או מתחתיהן יש חזית שמינית, היא החזית הפנימית, ובה עלינו לטפל. אחד המוקשים שעלינו לנטרל הוא המתח האדיר ביחסי הדת והמדינה, ושכנראה הולך להעסיק אותנו לא מעט ביום שאחרי המלחמה.

תפיסתי בעניין הזה היא עקרונית וחדה. במדינת ישראל אי אפשר להפריד את הדת מהמדינה. ברגע שמדינת ישראל הוגדרה כמדינה יהודית או כמדינתו של העם היהודי, כבר נכרכו בה ממדים דתיים הקובעים מיהו יהודי. מסיבה זו, יש במדינה חוק שבות ליהודים בלבד ואין זכות שיבה לפליטים פלסטינים. לכן, יום המנוחה המקובל בחוק הוא שבת ולא ראשון, ולכן צריך להעניק במערכת החינוך גם לימודי יהדות ולא רק אזרחות. יש זהות למדינה שלנו, וזו זהות יהודית.

אבל בה בעת, חשוב שהמדינה תעניק מספיק מקום ליהדות לפרוח בתוכה ולא תשתלט עליה. הדת היהודית ביסודה אינה כנסייתית. אין לה ותיקן, והיא לא מבססת את הצייתנות אליה על בסיס כוח שנוחת מלמעלה, אלא על בסיס נאמנות שמגיעה מלמטה.

במעמד הר סיני עמדו כל עם ישראל, יחד עם משה רבנו ובשווה לו, בתחתית ההר ושמעו את קולו של א-לוהים. גם כאשר משה עלה לבדו אל ההר כדי לקבל את התורה, א-לוהים הורה לו את המשפטים כדי שישים "לפניהם", כלומר שכל העם יכיר את המשפט וילמד אותו. בהמשך, אתוס לימוד התורה מסר את יכולת פיתוח ההלכה בידי כלל העם. מכיוון אחר, אחת המצוות שבתורה "בצדק תשפוט עמיתך" התפרשה על ידי חכמים כרשות וכחובה של כל אדם לשפוט את חברו בעת הצורך. וכשמתחתנים – לא הרב המקדש הוא שמקיים את הקידושין, אלא שני עדים שהחתן או הכלה מביאים.

קשה לחשוב על דת אחרת שקידמה את הדמוקרטיזציה של הידע ושל החוק כמו היהדות. אדם מישראל איננו זקוק לאף כהן, רב או ממסד כדי לדבוק בא-לוהים. להפך; כל אדם מחויב ללמוד תורה בעצמו כדי להבין את החוק ולדעת אותו, ואם הוא יודע מספיק הוא גם רשאי ומחויב לפסוק את ההלכה בעצמו. כל אדם צריך להתפלל, וגם יכול להיות חזן בכל התפילות אם הוא יודע אותן. כל אדם מחליט לאיזו קהילה להשתייך ומאילו אנשים לקבל השראה. הוא מחליט במה להחמיר ובמה להקל. אם ניקח את הכוח הזה מידיהם של יהודים, לא רק שנרחיק מהם את הדת, אלא שנפגע בחידוש העצום שהביאה היהדות לעולם.

זו הסכנה שיש בעירוב חזק מדי של הדת במדינה. צריך להבחין בין הקשר שצריך ליצור בין הדת למדינה ובין הניתוק שצריך לעשות בין הדת לפוליטיקה. המדינה צריכה לשמר את מסורת ישראל ולהוות מצע ליהודים לפתח את מורשתם ואמונתם. אך אבוי אם פוליטיקאים יקבעו במקום יהודים תמימים את ההלכה, מי צריך להיות הרב שלהם, מה כשר ומה לא. את כל העניינים הללו צריך לברר בבית המדרש. הסמכות נתונה לתלמידי חכמים המוכרים על ידי הציבור, לא אלה שנבחרו בקלפי.

את כל זאת אני כותב כרקע למה שמתרחש בימים אלה, ועוד יתרחש בשנה הקרובה בענייני דת ומדינה. הנה דוגמה: בעת כתיבת שורות אלה, ועדת הכספים של הכנסת אישרה (בזמן פגרה) תקציב להקמת חמש מועצות דתיות במקומות חדשים. אחד מהם הוא חריש. בשיחות שניהלתי בעבר עם ראש העיר, הוא טען שאין צורך במועצה דתית שם, שכן העירייה מספקת את כל שירותי הדת בעיר. אין מי שחש נפגע ממצב זה, שהתנהל שנים רבות. אז למה להקים שם עכשיו מועצה דתית? עולה חשש רציני שהדבר נובע מהרצון לשלוט מגבוה בענייני הדת בעיר וגם לסדר ג'ובים לכמה מקורבים.

והוא הדין למינויי רבנים. לאחר כישלון העברת חוק הרבנים בחקיקה ראשית, שינו במשרד לשירותי דת את התקנות שהתקין מתן כהנא, שמסר את הכוח למינוי הרב המקומי בידי התושבים, ושוב היטו את המשקל להשפעתו של המשרד לשירותי דת והרבנות הראשית. הנה שוב אותו מודל: במקום לאפשר לתושבים לבחור לעצמם את רב העיר אחת לכמה שנים, פוליטיקאים לוקחים את הכוח לידיהם כדי למנות את מי שהם מעוניינים בו לכל החיים.

ומה לגבי כשרות? הבעיות שם ידועות ורבות. אין פיקוח אמיתי על הכשרות, יש תלות של המשגיח במושגח, יש מונופול של גוף מרכזי אחד, ואין מקום לגופי כשרות הלכתיים שונים לפרוח. גם המתנגדים למהפכה שחולל מתן כהנא בשעתו מודים שדרוש שינוי יסודי בתחום. אך מה נעשה? המשרד לשירותי דת ביטל בפועל את מהפכת כהנא שפתח את שוק הכשרות לגופי השגחה שונים כאשר הרבנות משמשת רגולטור. אך חלופה הוא לא נתן עד היום. וכך חזרנו למערך כשרות שדוחה רבים שמבינים בתחום מלסמוך עליו (אפילו רבנים בכירים לא אוכלים ממנו).

הסוגיות עוד רבות, והן יעסיקו אותנו היטב גם בשנה הבאה, במהלך ואף אחרי המלחמה. כנגד יוזמות שונות המבקשות להשליט את הפוליטיקה על הדת, צריך להשמיע קול זעקה דתי ורוחני. הפסיקו להפוך את ההלכה לקרדום לחפור בו. תנו ליושבי בית המדרש לפתח אותה ולפסוק בה. תפקידכם, פוליטיקאים יקרים, הוא לדאוג לכך שכל יהודי יוכל לחיות במדינת ישראל על פי אמונתו ושיטתו. אל תחנקו אותם ואל תרחיקו אותם. אפשרו להם לחגוג את היותם יהודים.