הרב ד"ר יצחק בן דוד, ראש בית המדרש שערי ציון להכשרת רבני ערים"אתם ניצבים היום כולכם". המילה 'היום' שמופיעה בפסוק זה, מככבת בפרשות האחרונות בצורה בולטת ויוצאת דופן. פעם אחר פעם, חוזר משה בדבריו על כך שיש משהו מאוד דרמטי ומשמעותי שקורה דווקא ביום הזה. הנה כמה דוגמאות מייצגות: "היום הזה ה' א-לוהיך מצווך לעשות את החוקים האלה", "את ה' האמרת היום… וה' האמירך היום". "שמור את כל המצווה אשר אנוכי מצווה אתכם היום", והפסוק החריף והמפתיע ביותר: "היום הזה נהיית לעם לה' א-לוהיך"!
אתה עובר וקורא את כל הפסוקים האלו, ומשתומם. באמת האם רק היום עם ישראל נהיה לעם? רק היום הוא מקבל עליו את המצוות, והאם רק היום נוצרת מערכת היחסים הישירה שלו עם הקב"ה? הרי כל מי שהיה קורא את הפסוקים הללו, מבלי לדעת היכן הם נאמרו באמת, היה משוכנע שאלו פסוקים שנכתבו בהקשר למעמד הר סיני, ליציאת מצרים, להקמת המשכן – כל אחד מהאירועים הללו הם אירועים שהתרחשו ברגעי הראשית של ההיווצרות של עם ישראל, ובכינון הברית בינו לבין הקב"ה.
אז מה פשר המשקל הגדול כל כך שמשה מייחס דווקא לרגע הזה, בשנת ה-40 ליציאת מצרים? מה בדיוק האירוע הדרמטי שחל בנקודת הזמן הזו שמצדיק את כל הכתרים המפוארים הללו שמשה קושר דווקא לימים אלו?
נראה שכיוון אפשרי לתשובה, נוכל למצוא בפסוק אחד שמופיע בפרשה של השבוע הבא, פרשת וילך. כך אומר שם משה לעם בפתיחתה של הפרשה: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה".
הנה שוב, המילה הזו: 'היום'! והמילה הזו שנאמרת כאן בהקשר לפרידתו האישית של משה מהעם, שופכת אור על משמעותן של כל הפרשות האחרונות ועל הופעותיה האחרות של המילה 'היום' בכולן. כאן מתייחס משה לממד האישי: אני היום בן 120. לא אוכל עוד להמשיך מכאן, ה' סימן לי את סוף דרכי.
אנחנו יודעים שמשה רצה בכל מאודו להמשיך ולהיכנס ארצה, לפחות לחצות את הירדן, לראות במימושו של חזון הכניסה לארץ שאליו הקדיש את חייו. לראות את רגע המימוש של המסע הגדול שהתחיל ביציאת מצרים בהנהגתו. אך לצערו הגדול הוא לא זכה בכך. היינו יכולים לצפות, שהיום הזה יהפוך עבור משה ליום שיש בו תסכול עמוק, אולי אף מרירות, כעס וביקורת – כלפי העם, אולי גם כלפי הקב"ה, אך לא זה מה שקורה; משה בא לעם, ביום הזה ממש, ואומר להם: היום – זהו יומכם הגדול! עד היום תמיד עמדתי בין ה' וביניכם, ושימשתי בתפקיד המבוגר האחראי שדאג להחזיק את הסיטואציה גם כאשר העניינים הסתבכו, ואתם יודעים היטב שלא פעם ולא פעמיים הם אכן הסתבכו מאוד.
והנה, אומר להם משה, עכשיו אני עוזב, והרגע הזה הוא הוא ההזדמנות הגדולה שלכם. עכשיו אתם יכולים לקחת אחריות, ולממש בצורה בוגרת ועצמאית יותר את הברית שלכם מול הקב"ה. במובן מסוים – רק כעת אתם באמת הופכים להיות לעם, כי כעת כל האחריות עליכם.
ולכן, הברית הנוספת שאתם צריכים לכרות עם הקב"ה חייבת להתרחש על הרי גריזים ועיבל, רק אחרי שתיכנסו לארץ ואני כבר באמת לא אהיה כאן. ובברית הזו לא אני אעמוד על פסגת ההר, אלא אתם, יחדיו כל שבטי ישראל. ואתם כולכם תחזרו ותאמרו 'אמן' אחר כל היגד, מצווה ואיסור. כי מכאן ואילך, מה שייתן תוקף של ממש למצוות הוא העובדה שאתם בעצמכם מקבלים אותן עליכם. מתוך בגרות, בשלות ואחריות.
הרגע הזה, שבו נפרד משה מהעם, הוא הרגע הגדול ביותר בכל תקופת המנהיגות שלו. היכולת שלו להמיר את כל התסכול והאכזבה שלו מכך שהוא לא נכנס לארץ, לעמידה מול העם שאומרת להם: הרגע שבו אני עוזב, הוא לא תחילת הנפילה שלכם. חלילה, אלא בדיוק ההיפך: זהו הרגע שבו אתם יכולים לממש את מלוא הפוטנציאל שלכם, עוד הרבה מעבר למה שהייתם יכולים לממש כאשר אני הייתי כאן איתכם. כך נראית גדולה אנושית ומנהיגותית.
כך צריכה ויכולה להיראות מנהיגות לאומית שיש לה אמון עמוק בעם, שמכירה בכך שהעם הוא שעומד במרכז, ולא מנהיג כזה או אחר.
