הורות אמיצה וכואבת

הפטרת הפרשה, מקורה בספר מיכה.
מיכה היה נביא בימי יותם, אחז, וחזקיהו, וניבא כ 32 שנה על יהודה ושומרון. הוא נולד במרשה (יהושע ט"ו) או מורשת גת (מיכה א' י"ד) שבשפלת יהודה והיה האחרון מארבעת הנביאים (הושע, ישעיהו, עמוס ומיכה) שניבאו, על פי חז"ל ב"פרק (זמן) אחד" (פסחים פז, ע"א).
ספר מיכה על 105 פסוקיו, שייך לקובץ תרי-עשר וכולל תוכחות מוסר, אזהרות ועונשים על הגזל והחמס שאפיין את בני הדור ביחסם זה אל זה וביקורת על הריחוק מעבודת ה'. הספר מסתיים, עם זאת, בנבואת נחמה.
ויכוח
"שמעו הרים את ריב ה' והאיתנים מוסדי ארץ, כי ריב לה' עם עמו ועם ישראל יתווכח… עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך, ענה בי " (מיכה ו'/ב').
הקב"ה מתווכח עם עם ישראל… מציאות מרתקת, שלא לומר מדהימה.
בוויכוח מבוטאים כעס ותסכול מהתנהלותו של העם הנבחר אך בינות למילים, מקופלת מערכת יחסים אינטימית בין האל לעמו, משל היו אב ובן.
על מנת להמחיש את טענתי, אציע לקרוא את הטקסט משל היה שיח של הורה עם בנו הבוגר או המתבגר:
"והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה'.." ( ה'/ו')
אני מאמין בך, בן ויודע שכישוריך והערכים שספגת יבואו לידי ביטוי כשתגדל.
אבל עכשיו, כל כך קשה לי עם המרד שלך ועם ההתרחקות.
כל חיי עמלנו, אמא ואני, לחנך ולהכשיר אותך לקראת העתיד. הצלנו אותך מצרות ומינינו לך מורי דרך מצוינים, מורים לחיים: "כי העליתיך מארץ מצרים ומבית עבדים פדיתיך.." (ה'/ ד'), "ואשלח לפניך את משה אהרון ומרים" (ו'/ד').
ולאן כל זה הוביל?
הנה התבגרת, רכשת עושר וכוח, ואתה מתבצר ברכוש שלך, פונה ליועצים זרים וממש עובד את מעשה ידיך. "…והכרתי סוסיך מקרבך והאבדתי מרכבותיך והרסתי כל מבצריך, והכרתי כשפים מידך, ומעוננים לא יהיו לך, והכרתי פסילך ומצבותיך מקרבך ולא תשתחווה עוד למעשה ידך" (ה/ ח'-י"ג).
הקשב לי. יאמר ההורה לבן המרוחק וקצר הרוח. איני זקוק למחווה גרנדיוזית.
"הירצה ה' באלפי אילים ברבבות נחלי שמן, האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי" (ו'/ו'-ז').
הבט בעיני, בן… כל שרוצה אני עבורך הוא שתהיה אדם ערכי – שתביט סביבך ותזהה גם אחרים, שתדע לנהוג ביושר וגם לגמול חסד, שתכיר באנושיותך ותהיה צנוע ומאמין.
"הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש מעמך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך" (ו'/ח')
***
במסגרת עבודתי כפסיכולוגית חינוכית, פגשתי את הטקסט הזה כשהוא חי ומדמם, אינספור פעמים. כאב דומה, בצלילים צורמים ונמוכים, בקול דממה דקה, ביבבה ולעיתים בצעקה.
"השתדלנו כל כך…היכן טעינו? מה יהיה אתו?", שאלו אותי הורים דואגים ונבוכים.
באמפטיה רבה הקשבתי להם, חולקת מניסיוני ותובנותיי: "מה שהענקתם לבנכם, לא הלך לאיבוד. ערכי החינוך שלכם ידועים לו, אך קשים עבורו, כעת. בחדר הזה, מותר לכעוס, לאבד, לפרוק… זה הזמן להיזכר ברגעי האושר שהיו לכם עמו בעבר ולהילחם שלא לאבד עכשיו, למרות הכל, את האהבה כלפיו. חיו בהווה, היאחזו זה בזו, אל תבזבזו כוחות על הסתרת הקושי מסביבתכם הקרובה. התרחקו ממנו כשאי אפשר עוד, ונסו להתקרב, ברגעים של חסד".
על משכבי, לוויתי אותם בתפילה.
בדחיפות דברו עמי, כפורקים מסע כבד, עיתים בחרו לשקול כל מילה בזהירות.
ובתום המפגש, היו נושמים נשימה ארוכה, מוחים דמעה ואף, נותנים בי מבט שערבל את נשמתי, ואחר נעמדים ויוצאים, מוכנים להתמודדות הבאה.
(נצבים תשעה)