ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)בפרשת וילך אנו פוגשים את משה רבנו בימיו האחרונים כמנהיג ישראל. הוא מוסר לעם את דברי הפרידה, ממנה את יהושע במקומו, ומזהיר מפני עתיד שבו עם ישראל עלול לסטות מדרך התורה ולחוות הסתר פנים. הפסוקים "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי, כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן" (דברים ל"א, כ"ט) טומנים בחובם לקח חינוכי עמוק: מנהיג אמיתי אינו מסתפק בהווה, אלא מביט באחריות על העתיד, מזהיר מפני טעויות ומלמד כיצד להימנע מהן.
האחריות הזו, להסתכל קדימה, לראות את התמונה הרחבה ולפעול בעקביות, חסרה לעיתים קרובות במנהיגות המערבית של ימינו. אנו עדים בשבועות האחרונים לכך שבמדינות כמו אוסטרליה, בריטניה, גרמניה וצרפת הופעל סוף־סוף מנגנון ה"סנאפבק" נגד איראן, לאחר שנים של עצימת עיניים. מצד אחד, צעד נכון שמכיר באיום האיראני. מצד שני, אותה יד שמטילה סנקציות היא גם היד שמחבקת הפגנות אלימות נגד ישראל, ואף מעניקה הכרה מדינית לחמאס, ארגון טרור מובהק. הצביעות הזו צורמת, ולטווח ארוך גם מסוכנת, לא רק לנו, אלא גם להם עצמם.
כמו בדברי משה, שמתריע מפני חטא שיוביל לעונש, כך גם כאן, מי שחושב שאפשר להילחם באיראן אך לחבק את חמאס, יגלה בסופו של דבר שהאש שהוא מלבה אצל אחרים תחזור ותכה בו. הטרור איננו מבחין בין יהודי לנוצרי, בין ישראלי לצרפתי. הניסיון ההיסטורי מלמד: כל אימפריה שאפשרה לרוע להתפתח מתוך תקווה שתישאר מחוץ למעגל הפגיעה, בסוף שילמה את המחיר בעצמה.
המערב מחנך בדיבורים ל"חירות" ו"לדמוקרטיה", אך במעשים נרתע מלדרוש אחריות מן העולם הערבי והאיסלאמי. כשהוא מלטף ביד אחת ומכה ביד שנייה, הוא משדר לילדים שלו ולחברות שהוא מנהיג, שאין עקביות, שאין עקרונות, אלא יש אינטרסים קצרים. זו אינה מנהיגות אמיצה אלא חינוך לעקיפה.
גם התרבות והספרות עוסקות לא פעם בצביעות הזו. דוסטויבסקי, ביצירתו "האחים קרמזוב", מתאר את החטא והעונש הפנימי שמגיע למי שמתחמק מן האמת. ג'ורג' אורוול, ב"חוות החיות", מצביע על המדרון החלקלק של אידיאולוגיות שמטיפות לשוויון אך בפועל יוצרות דיכוי. וכך גם אנו עדים למציאות: אותם קולות במערב שמטיפים לשוויון ולחירות, מעניקים במה לארגונים שחותרים תחת זכויות בסיסיות של נשים, של מיעוטים ושל חופש הביטוי בעולם הערבי.
דווקא מתוך המתח הזה עלינו לחנך: ללמד את ילדינו שגם אם העולם מצביע עלינו באצבע מאשימה, האחריות שלנו היא להישאר נאמנים לערכינו. לא ליפול לצביעות, לא לטעון לשלום ובאותה נשימה לעודד שנאה. משה רבנו מסיים את דבריו בפרשה בקריאה לעם: "חִזְקוּ וְאִמְצוּ, אַל־תִּירְאוּ וְאַל־תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם" (דברים ל"א, ו'). זו קריאה חינוכית־מנהיגותית חדה: כוחנו לא רק בנשק, אלא גם באמת ובאומץ לעמוד בה. עלינו להנחיל לילדים ולתלמידים את המסר: אמת היא לא דבר גמיש לפי נוחות פוליטית. היא עוגן.
אל מול דמותו של משה, אנו נדרשים להביט במציאות בת־זמננו. לפני זמן לא רב הושק קמפיין חדש של עמותת "האם ראית את האופק לאחרונה?", גוף מבית הקרן החדשה לישראל. הקמפיין, עטוף בסרטון צבעוני ומתוק, עם חדי־קרן ותמונות של ילדים עזתים שנהרגו, מבקש לעורר חמלה בלב הצופה היהודי. המסר הסמוי ברור: ישראל היא האשמה הבלעדית בסבלם של ילדים אלה.
אין צורך להכביר מילים על כך שחמלה היא ערך עליון. כל ילד, יהודי או ערבי, הוא עולם ומלואו. אבל כאן אין מדובר בחמלה לשם חמלה אלא בחמלה מתועלת, חמלה שמגויסת לשרת נרטיב פוליטי, שמתעלמת מההקשר האמיתי: שילדים עזתים הופכים לכלי משחק בידי חמאס, שמסכן אותם במודע, מסתתר מאחורי גופם, ומסרב לשחרר חטופים שגורלם נורא פי כמה.
במילים אחרות: זוהי לא חמלה אלא צביעות עטופה בנצנצים. מי שבאמת דואג לילדי עזה היה מרים קול ברור נגד חמאס, ולא מסתפק בהטחת האשמות בישראל.
ההבדל בין ברכה אמיתית לחמלה מזויפת הוא הבדל של בחירה מוסרית. משה רבנו מלמד אותנו שבברכה יש כוח של מחויבות: מחויבות לעם, לאמת, לעתיד. היא אינה סיסמה מתוקשרת אלא דרך חיים. ברכה איננה בריחה מן הקושי אלא עמידה מולו מתוך אמונה.
לכן, מול קמפיינים שמתחזים לחמלה אך בפועל מחפים על אכזריות, אנו נדרשים לשאול בקול ברור: היכן הברכה האמיתית? הברכה נמצאת במקום שבו החיים נשמרים, שבו ילדים, יהודים וערבים כאחד, אינם כלי משחק אלא ערך מקודש.
הברכה האמיתית היא זו שמציבה גבולות לרוע, מגנה על חפים מפשע, ואינה מאפשרת להפוך ילדים לכלי נשק. זו הברכה שמשה העניק לעמו, וזו הברכה שאנו מחויבים להנחיל לילדינו: ברכה של אמת, אחריות וחמלה אמיתית.
