הרב ד"ר יצחק בן דוד, ראש בית המדרש שערי ציון להכשרת רבני ערים
אחד מהמבחנים הגדולים ביותר הניצבים לפתחו של מנהיג הוא האופן שבו הוא בוחר לסיים את תפקידו ולהעביר את ההנהגה לדור הבא. רגע זה טעון במיוחד כאשר מדובר במנהיג מייסד, שהעם מכיר רק אותו ואינו יודע כיצד ייראו חייו בלעדיו. במובנים רבים, זוהי נקודת מבחן לא רק למנהיג עצמו, אלא לעצם יכולתו של העם להמשיך להתקיים ולתפקד כקולקטיב עצמאי.
כך בדיוק מתואר בפרשת וילך: משה רבנו, המנהיג שהוציא את בני ישראל ממצרים, הוביל אותם במדבר ארבעים שנה ועמד מולם ברגעי משבר והצלחה, מתכונן לפרידה. העם ניצב על סף הכניסה לארץ, ודווקא ברגע זה עליו להתמודד עם שני אתגרים מקבילים: עזיבתו של המנהיג היחיד שהכיר עד כה, לצד הצורך להתכונן לאתגרי החיים בארץ החדשה. בצעד הראשון שהוא עושה, משה ממנה את יהושע לממשיכו. אך מינוי זה מלוּוה בדגש ברור: המנהיג האמיתי של עם ישראל הוא הקב"ה. הפסוק אומר כך: "ה' אֱ-לֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ… יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ" (דברים ל"א, ג). שוב ושוב מדגיש משה שהניצחון והביטחון אינם נובעים מהכוח האנושי, אלא מהובלת ה'. רק לאחר שהעביר את המסר הזה לעם, הוא פונה ליהושע ומעמידו באופן רשמי בתפקידו.
"תבוא את העם" – תפיסה אחרת של מנהיגות
jehyun-sung
כאשר משה פונה ליהושע, הוא בוחר בניסוח ייחודי: "כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה" (שם, ז). המשמעות: תבוא עם העם, לא מעליהם. יהושע מוצג כראשון בין שווים, המהלך בצדם ואיתם, ולא ניצב מעליהם. מעניין להשוות זאת לדברי ה' ליהושע בהמשך: "כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, כג). כאן כבר מופיעה לשון סמכותית יותר – "תביא". הפער בין שני הניסוחים הללו מלמד: משה ביקש להקטין את הפער בין המנהיג לעם, להבהיר שגם המנהיג האנושי כפוף לברית האלוקית ואינו עומד במקומה. יהושע אמנם מוביל, אך הוא מוביל עם העם ולא מעליו.
צמצום הכוח הריכוזי
בצעדיו האחרונים, משה קובע עיקרון יסודי: אסור שהמנהיגות תהפוך לריכוזית מדי. אולי חששו נבע מזיכרון המודל המצרי, שבו המלך נחשב לאל, ומשה ביקש למנוע תבנית זו מישראל. לכן הוא חוזר ומדגיש: "וַה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ" (שם, ח).
את אותו עיקרון אנו מוצאים גם במי שמופקד על לימוד התורה והוראתה לעם. התורה לא נמסרת בידי המלך, אלא בידי הכהנים והלוויים. בכך מבקש משה להבהיר: התורה שייכת לעם כולו, והיא אינה תלויה במנהיג יחיד. יש שיראו כאן ניצן מוקדם של רעיון "הפרדת הרשויות" – התורה עומדת מעל לשלטון, ואיננה כפופה לו.
מעמד הקהל – מפגש קולקטיבי עם התורה
לצד זאת, משה מצווה על מצוות "הקהל": אחת לשבע שנים מתכנס העם כולו לשמיעת התורה. מעניין שהתורה אינה מבהירה את זהות בעל הקורא– המלך או הכהן הגדול. עמימות זו מכוונת, ומטרתה להדגיש שהעיקר אינו הדמות הקוראת, אלא עצם המפגש הישיר של העם כולו עם התורה, זכר למעמד הר סיני.
חותמו האחרון של משה
רגעי הפרידה של משה אינם רק סיום תקופה, אלא עיצוב עתידו של עם ישראל. הוא מבקש להבטיח שהחיים בארץ והקשר לתורה לא יהיו תלויים בדמות מנהיג כריזמטי, אלא בברית שכרת העם עם אלוקיו ובקשר הבלתי אמצעי לתורה. בכך, הצליח משה להשפיע על דמותו של העם גם ברגעים האחרונים להנהגתו, לא פחות מאשר בכל שנות הנהגתו במדבר.
לקח זה רלוונטי גם לימינו. אנו נוטים לעתים לחפש דמויות חזקות שיתוו את דרכנו, אך פרשת וילך מזכירה: הכוח האמיתי של העם אינו טמון במנהיג יחיד, אלא בברית המשותפת, בזהות הערכית ובקשר הישיר שלנו עם התורה. מנהיגות גדולה יודעת לא רק להוביל, אלא גם לפנות מקום, ולאפשר לעם כולו לעמוד על רגליו, ולהביא לידי ביטוי את העמידה הישירה שלו למול ה'.
מימוש הערכים והתובנות הרוחניות הללו, ובחינת החיים שלנו לאורם, הם חלק עיקרי גם מעבודת התשובה שמוטלת עלינו בעיצומם של הימים הללו; ברמה האישית, הקהילתית וגם הלאומית.
