אביהוא פסרכל ספרדי מכיר את זה: נגמרת קריאת התורה, הרב עולה לומר דרשה קצרה כהכנה לקריאה, ואז פותחים את המחזורים וכל הקהל שר ביחד: "עת שערי רצון להיפתח, יום אהיה כפיי לא-ל שוטח, אנא זכור נא לי ביום הוכח – עוקד והנעקד והמזבח". מחשבות ותובנות על הפיוט שפותח את שערי הלב בראש השנה
בכל שנה, הרגע שאני הכי מחכה לו בראש השנה הוא הפיוטים שלפני תקיעת השופר. נכון, מצוות היום היא בשופר, אבל הפיוטים האלה תמיד נכנסים לי ישירות ללב. אמנם אין יותר מדי פיוטים לפני תקיעת השופר – יש בעיקר קריאת פסוקים במבנים מסוימים – אבל כן יש פיוט אחד מרכזי הפותח את ההכנות לתקיעת השופר: "עת שערי רצון להיפתח".
הפיוט עצמו מתאר את עקידת יצחק מהרגע בו הקב"ה פונה לאברהם, ועד לרגע שאחרי האירוע, פלוס בית שפונה אל הקב"ה בבקשה לגאולה בזכות העקידה. כמו הרבה פיוטים אחרים, הפיוט בנוי מבתים המתארים את האירועים בחרוזים ובשפה שירית, ובסוף כל בית חוזרים למשפט הפזמון "עוקד והנעקד והמזבח".
בשונה מהפסוקים במקרא, הפיוט מתאר את האירועים מנקודת מבט אישית ואינטימית של אברהם. הוא מעמיק יותר באירוע ובשלבים השונים שלו ומשלב בתוכו רבדים שונים שלא מוזכרים בפשט הפסוקים, כולל קינה של יצחק על שרה, והמתח שהיה קיים בזמן העקידה בעולמות העליונים. יש בימים הנוראים הרבה מאוד פיוטים שונים, אבל מבין כולם – הפיוט הזה נתפס בקרב הספרדים כפיוט המרכזי ביותר בראש השנה.
יש שתי מנגינות מרכזיות לפיוט: האחת נהוגה אצל יוצאי צפון אפריקה (מרוקו, אלג'יר, תוניס…). היא רצה ומסתלסלת בלי סוף, קצת כמו העיטורים שיש על הבגד של הראשון לציון – תנועה מעגלית שגם רצה קדימה בקו ישר; השנייה (שעליה גדלתי) נהוגה אצל ה'ירושלמים' (הספרדים שחיו לאורך השנים בארץ ובירושלים וגם יוצאי איראן, עיראק והאזור). היא הרבה יותר מעגלית וחוזרת על עצמה והתנועה שלה היא יותר כלפי פנים, כמו אדוות שנוצרות במאגר של מים צלולים. ברמה הכללית המנגינות הן די דומות, אבל כל אחד מוצא לעצמו מנגינה אליה הוא מתחבר יותר.
כילד התחברתי לפיוט בעיקר בגלל המנגינה הירושלמית, אבל בגיל 16 בערך החלו המילים לחלחל לליבי. את המילים עצמן חיבר רבי יהודה בן-שמואל אבן-עבאס במאה ה-12, שהטעין את הפיוט בטרגדיה אישית שחווה. הבן שלו (שמואל) התאסלם ויצא כנגד היהדות בפומבי, כולל כתיבת ספרים בנושא. רבי יהודה לא קבר את הבן שלו, אבל הוא איבד אותו עוד בחייו. כל זה גרם לפיוט להיכתב ברמה מאוד גבוהה ונוגעת גם מבחינה ספרותית, ובעיקר בלב הגדול שאפשר לפגוש בו.
בהתחלה חלק מהמילים היו מקפיצות לי 'סצנות' לראש, כמו השורה בה יצחק מבקש מאברהם להביא את האפר שלו לשרה. הפיוט לא חוסך ולא מרכך את האירוע, והזעזוע שיש בסיטואציה כל כך קיצונית מורגש מאוד לאורך כל הפיוט. עם הזמן, התחלתי לשים לב לביטויים קטנים הנושאים את המשקל של האירוע מעבר לזעזוע, עם יותר דגש על מה שהיה בלב של אברהם ויצחק: "נבנה בני היום לפניו כיסא", שאברהם אומר ליצחק כשהוא שואל למה הוא לא הביא כבש להקרבה; "עין במר בוכה ולב שמח", שנאמר תוך כדי שאברהם עוקד את יצחק; ו"אל נא יהי עולם בלי ירח", משפט שאומרים המלאכים בעצמם אל הקב"ה.
המסירות
בשנה שעברה ביליתי את רוב חגי תשרי במילואים. את התפילות בראש השנה עשינו במניין מעורב בספרדים ואשכנזים, ככה שיצרנו סדר כזה בו בכל פעם מתפללים בנוסח אחר – ספרדי, אשכנזי, ספרדי, אשכנזי וכן הלאה. כשהגענו לפיוט, נעמדתי ליד הבימה והדבר היחיד שעלה לי בראש היו הלוויות שהיו במהלך השנה שלפני: לוויות של נרצחים בנובה, בקיבוצים, חטופים שחזרו בארונות ובעיקר של חיילים. תוך כדי השירה עלו באוזניי היבבות של אימהות ואבות, בנות זוג וילדים בזמן שהם קוברים עוד חייל שנפל בשמירה על הבית שלנו. הבכי של אברהם התערבב לי בבכי שלנו, יחד עם הבכי שלי.
כשחז"ל נפגשו בסיפור עקידת יצחק, הם שמו לב שאחריו אין כבר פנייה של ה' אל אברהם. הם הבינו מזה שבעקידה הייתה סגירת מעגל – רצף של ניסיונות ואירועים שבאו לבנות את אברהם הסתיים והגיע הזמן לבנות את הדור הבא. ההתעמקות בעקידת יצחק (הסוגר של הרצף) הבהירה שדווקא בה יש נקודה משמעותית שרלוונטית לכל היהודים לאורך כל הדורות, ובמיוחד לנו בתקופה שלנו – מסירות. אברהם נדרש למסור את היקר לו מכל – ילד שקיבל בגיל 100 אחרי שנים של ציפייה – למען המטרה הגדולה של חייו. הוא מקבל 3 ימים של הליכה כדי להכין את עצמו ולברר את האירוע, וברגע האמת-הוא מוכן להתמסר עד הסוף. כאן נולדה אחת הנקודות המשמעותיות ביותר בסיפור שלנו כעם.
לאורך כל הדורות, יהודים חירפו נפשם למען הזהות שלהם והבשורה הגדולה למענה הם חיים – עוד מימי מצרים ועד לימינו אנו. המסירות הזאת היא דבר יוצא דופן ביחס לעמים אחרים. בכל עם ובכל אירוע תמיד יש אנשים המוכנים להקריב את עצמם למען הזהות והאמת הגדולה שהם מאמינים בה, אבל לא בהיקפים כאלו. אנחנו לא כמו האויבים שלנו, אנחנו אוהבים את החיים ולמענם אנחנו מוכנים להקריב, וזאת אחת מנקודות האפיון המרכזיות ביותר שלנו.
אחת התקופות שדרשו מאיתנו הקרבה כמו היום, הייתה בזמן שלטון היוונים בארץ. בשונה ממעצמות אחרות, היוונים לא ניסו לשפוך את הדם שלנו כעיקרון מרכזי, אלא רצו לשנות את האמונה שלנו. חז"ל מביאים את הסיפור על חנה ושבעת בניה. הם נתפסו בידי השליט, והוא דרש מכל אחד מהם לוותר על האמונה שלו ולהשתחוות לפסל. הראשון התנגד ונרצח, השני התנגד ונרצח, השלישי התנגד ונרצח, וככה השליט עבר ילד-ילד לפי הסדר, כשבכל פעם הוא הורג את הבן מול העיניים של חנה. כשהגיע לילד השביעי, הוא הציע לו הצעה: הוא "יפיל" את הטבעת שלו מול הפסל ויבקש מהילד להרים אותה. כשהילד יתכופף להרים את הטבעת הוא "על הדרך" ישתחווה לפסל, וככה הוא לא יצטרך להיהרג. הילד סירב. תוך כדי שהובל אל ההוצאה להורג, חנה התקרבה אליו ואמרה לו: "בניי, לכו ואמרו לאברהם אביכם 'אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות"'.
הערך הלאומי
על פניו נראה שחנה משתתפת באיזושהי תחרות מול אברהם, והיא גם מנצחת אותו. הרב אלישע וישליצקי זצ"ל היה מתייחס לנקודה ומבהיר שבמקום תחרות, יש כאן המשכיות. חנה מסרה את בניה ואת חייה כדי לשמור על הגחלת היהודית על הזהות והאמונה שלה, אותן זהות ואמונה שקיבלנו בשרשרת הדורות מאברהם. אם נדייק, נבין שמתוך החיבור לזהות שלה היא קיבלה את הכוחות להתמסר ולהקריב. המסר לאברהם היה שהוא עקד מזבח אחד, ומהמזבח ההוא חנה קיבלה את הכוחות לעקוד שבעה מזבחות.
את הנקודה הזאת כולנו ממשיכים בעצמנו. לאורך הדורות יהודים מסרו נפשם באינקוויזיציות, ברדיפות, בפוגרומים, בעלילות דם ובמיוחד בשואה. כשעלינו לארץ זה לא נגמר: מהרגע הראשון מצאנו את עצמנו קוברים אחים, בני זוג, בנים והורים, בשם הרצון שלנו לחיות כאן ולהקים מחדש את הבית שלנו. ב-7 באוקטובר לפני שנתיים אנשי העוטף, חוגגי הנובה וכוחות הביטחון שהיו באזור ושקפצו למקום הקריבו את חייהם למען אותה מטרה בדיוק, ומאז אנחנו במלחמה מתמשכת בה החיילים שלנו נשארים באותה עמדה של מסירות – רצף בלתי נגמר שמתחיל באברהם ומגיע עד לימינו אנו.
זו לא רק תובנה שאנחנו פוגשים בקרבות ובלוויות. כל מי שהיה אי פעם ב'השבעה' צה"לית, פגש קהל של הורים שמריעים בקול כשהבנים שלהם אומרים את המשפט "ואף להקריב את חיי". לא כי אנחנו אוהבים את המוות, אלא כי אנחנו מבינים את האחריות שיש בחיים ומוכנים לקחת אותה על עצמנו. זאת לא רק נקודה שמלווה אותנו ברגעים דרמטיים, אלא ערך שאנחנו מחנכים את הילדים שלנו עליו וגאים בו.
"נעמדתי ליד הבימה, והדבר היחיד שעלה לי בראש היו הלוויות שהיו במהלך השנה שלפני: לוויות של נרצחים בנובה, בקיבוצים, חטופים שחזרו בארונות ובעיקר של חיילים. תוך כדי השירה עלו באוזניי יבבות של אימהות ואבות"
התפילה
ראש השנה הוא הזדמנות להשפיע על השנה הבאה. חודש אלול מלא בחשבון נפש, שמתוכו האדם יכול לברר בינו לבין עצמו איך הייתה לו השנה האחרונה, או בכלל איך נראו החיים שלו עד עכשיו. מתוך הבירור, הוא יכול להבין מה גרם למה ואיך הוא יכול להשפיע לטובה על מה שיקרה השנה. ראש השנה הוא קריאת כיוון לקחת אחריות ולהביא על עצמנו שנה טובה יותר מהשנה הקודמת. זאת הסיבה בגללה בכל שנה הפיוט שמכניס את החג סובב סביב המילים "תכלה שנה וקיללותיה" ו"תחל שנה וברכותיה", כי גם אם השנה האחרונה הייתה טובה מאוד – אנחנו שואפים לשפר ולהוסיף עוד טוב.
המסורת מספרת לנו שמצוות החג, תקיעת שופר, מבטאת את העניין המרכזי של החג: ההכתרה של הקב"ה עלינו, ומתוך זה על כל העולם. בכל שנה אנחנו מכתירים את הקב"ה בתקיעת השופר, כמו חצוצרות שמריעות על הכתרה של מלך חדש או ירי המבוצע היום בטקסים רשמיים. כשרבותינו לאורך הדורות עיצבו את נוסח התפילה של החג, הם הבינו שדרושה הכנה מיוחדת לרגע ההכתרה. את ההכנה מספק הפיוט "עת שערי רצון להיפתח".
ההכרה בנקודת המסירות, שמושרשת בדנ"א הלאומי שלנו לאורך 3,500 שנות היסטוריה, מבהירה לנו מי אנחנו, מאין הגענו וגם לאן אנחנו שואפים ללכת. היא מאפסת אותנו ועוזרת לנו לעמוד זקופים וגאים במשמעות שלנו ובשליחות שקיבלנו, ובשמה לצעוד אל השנה החדשה. את כל זה אפשר לקבל ברמה כזו או אחרת מעיון בתפילה (עדיף בימים שלפני החג) ומשימת לב לנקודות בהן התפילה נוגעת ובהשפעה שלה עלינו. אבל זה החלק הקל.
השגרה
החלק הקשה באמת מתחיל במוצאי ראש השנה ונמשך לאורך כל השנה. מסירות היא לא רק דבר שאנחנו יכולים להתגאות בו במבט לעבר הרחוק והקרוב. מסירות היא גם האחריות שלנו והיא דורשת מאיתנו את שלה. איך נבחר להתנהל בשנה הקרובה ועד כמה נהיה נאמנים לנקודה הזאת? כובד המשקל שלה הוא כבד כמו שרק אנחנו מכירים – עד כמה אנחנו מוכנים להמשיך?
ביציאת מצרים הקב"ה לא הוציא דווקא את הצדיקים, גם דתן ואבירם יצאו והמלאכים עצמם העידו עלינו שהיינו עובדי עבודה זרה כמו המצרים עצמם. הקב"ה הוציא את מי שרצה לצאת, את מי שהיה מוכן לקחת על עצמו את האחריות בחיים של חירות, ומי שלא היה מוכן לזה נשאר במצרים. אני לא מבין מה קורה בעולמות עליונים, אבל אפשר לומר שחלק מרכזי מראש השנה הוא להפגיש אותנו עם השאלה: האם אני מוכן לקבל על עצמי עוד שנה? שנה שיהיו בה רגעי נחת, שמחה וכיף, אבל גם רגעים מורכבים יותר שידרשו מאיתנו בהתאם. אנחנו עדיין במלחמה, עדיין חל קיטוב בינינו, והמדינה עדיין עמוסת קשיים. השנה הזאת תדרוש מאיתנו להתמודד ולהתמסר.
כילד, בימים שלפני יום הזיכרון, היו מספרים לנו על רועי קליין ז"ל – אדם שהתמסר עד הסוף. אחד המסרים שחזרו על עצמו הוא ההבנה שמסירות לא נמדדת רק באירועים גדולים ודרמטיים, היא קיימת קודם כל בעבודה, מול המשפחה, בכביש ובכל הרגעים האפרוריים והשגרתיים שניפגש איתם בשנה הקרובה. זה מורכב, זה דורש, אבל זה גם אפשרי.
