אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)עמדתי מול הכיתה. כמעט ארבעים ילדים שטובעים באנדרנלין, שואגים ועם כוח של אריות שלא אכלו שבועיים.
אדם שלא עמד בחייו מול כיתה לא באמת יבין את הדילמה שלי, אבל היו בטוחים שכל מי שכן עמד מכיר את התחושה שאתה עומד לבד ומנצח על כמעט ארבעים תלמידים ורוצה להשיג שקט. הוא יגיד לכם שהוא מכיר את התחושה של מחנך שמוציא מעצמו גם תגובות שמגיעות מהבטן או ממצב הישרדותי אחר.
עמדתי מולם וחיכיתי לשקט. מאחר שלא אתמול נכנסתי לעולם החינוך, ידעתי שהטקטיקה הטובה ביותר להשיג את השקט שלי ועדיין לצאת מהכיתה בחתיכת אחת, לקוחה מהסוואנה ומעולם הטורפים:
אתה מתביית על תלמיד אחד, מרחיק אותו מהלהקה, שולף ציפורניים ושתיים שלוש. שגר. אחר כך שאר הכיתה מסתכלת ומבינה: איתך לא ממש כדאי להם להתעסק.
היתרון באסטרטגיה הזו שהיא מאוד יעילה. החיסרון…היא לא תמיד חינוכית. באנדרסטייטמנט. ולפעמים, כמו שהצלחתי להבין… היא יכולה ממש ממש לפגוע.
חיפוש מהיר ומצאתי את 'התלמיד שלי'. הוא דיבר ועשה כל מיני תנועות עם הידיים וממש הפריע. היה מושלם למהלך שלי. כמו בז שצולל לעבר הטרף שלו ב-340 קמ"ש צללתי אליו:"תמשיך לספר בדיחות אינפנטיליות בשביל לקושש עוד כמה נקודות שיעזרו לך לתחזק את הדימוי העצמי שלך".
הוא הסתכל אליי והתנהג כאילו הרגע סכין חדה נכנסה לו היישר ללב. הוא עצר. ושתק. והתחיל להחליף צבעים. שאר הכיתה הסתכלה אליו. ואליי. והנה נוצר השקט המיוחל. רק לא הבנתי, סוף סוף שיכולתי להתחיל את השיעור, למה הרגשתי שבא לי להקיא. מעצמי. מהאישיות שלי. מכל מה שייצגתי.
ניסיתי להתחיל כאילו כלום. להדחיק. להתעלם. אבל הקול הפנימי הטריף אותי. לא הבנתי מה בכלל קשור לעמוד מול כיתה ולהתחיל ללמד כאשר הרגע פגעתי אנושות באחד מהתלמידים.
והוא, התלמיד שלי, פשוט נכבה. צבע הפנים שלו היה לבן. המבט תקוע בשולחן.
המשכתי בשיעור אבל הלב שלי כבר לא היה עם הכיתה אלא נדד למחוזות אחרים.
הרגשתי מגועל. שהמילים שלי נתקעו לתלמיד שלי בלב ופשוט פוררו אותו לגמרי. איזה מזוהם אני.
קיצרתי את השיעור בעשרים דקות והוצאתי את התלמידים להפסקה. לא יכולתי יותר.
ביקשתי מהתלמיד שלי לגשת אליי והתחלתי להצדיק את עצמי. הוא הסתכל אליי ואמר לי:
"עדיין. לא היית צריך להעליב אותי ככה לפני כולם".
שתקתי. ידעתי שהוא צודק. לגמרי צודק ואין טעם להכחיש.
"אני מתנצל" אמרתי לו…"זו תגובה שקרתה לי מהבטן…".
הוא ענה לי: "אני סולח אבל מבקש ממך לבקש ממני סליחה לפני כל הכיתה".
"לפני כל הכיתה?" שאלתי אותו. "אתה בטוח?" וחשבתי כבר איך כל הסמכות שלי הולכת להיפגע לפני התלמידים שלי. כאילו שאני אבקש סליחה? אני? אני המחנך שלהם!
"פגעתי בי לפני כולם. תבקש סליחה לפני כולם". הוא אמר לי בטון בטוח.
תכל'ס צודק.
למחרת נכנסתי לכיתה כאשר הלב שלי היה על טורבו. הסתכלתי לעבר הכיתה ואמרתי לכולם שאתמול עשיתי משהו ממש מכוער ושאני מצטער על זה מכל הלב ושבנוסף אני מסכים עם התלמיד הפגוע שלי ואם הפגיעה הייתה בפני כולם, אז גם בקשת הסליחה צריכה להיות בפני כולם.
"אז רציתי להגיד לך שאתה ממש צודק ואני מתנצל מעומק הלב על מה שאמרתי לך".
הוא סלח לי.
אלא ששום דבר מכל מה שקרה לא הכין אותי למה שקרה בהמשך:
כל התלמידים שלי בפרץ של ספונטניות פשוט התחילו למחוא כפיים. אבל מה זה למחוא כפיים…כמעט שתי דקות.
"המורה" אמר לי אחד מהם: "אתה הראשון שאי פעם שמענו אותו מבקש סליחה מתלמיד ואנחנו כאן מכיתה א'".
*
חשבתי האם באמת יש לנו, המחנכים, רתיעה מלהודות על הטעויות שלנו? מלהתנצל לפני התלמידים בפני כל הכיתה?
האם אנחנו חושבים שבקשת ההתנצלות אמורה באיזה שהוא מקום להפחית מכבודנו?
מאז אותו מקרה נתקלתי בעוד ועוד מחנכים ומורים ששיתפו אותי בחוויית ההתנצלות שלהם ובכך שהיא בעצם 'טיהרה' ודייקה אותם.
שהיא הוציאה מהם את המחנך האופורטוניסט שחושב איך לשרוד במערכת גם במחיר דריסת תלמידיו והשאירה אותם עם אדם שהוא מנהיג ומוביל דרך שלא מפחד או חושש להודות בטעויות, לעמוד מאחוריהם ובעיקר להימנע מכך שמישהו אחר ינגב אחריו.
מעבר לכך, התלמידים שלי לימדו אותי שברגע שאתה מתנצל בפניהם, אתה מעביר להם את אחד מהשיעורים החשובים ביותר שהם היו יכולים לקבל לחיים:
שיעור שמראה להם שגם למחנך יש חולשות ורצונות ומורכבויות ולמען האמת, הוא ממש לא מורם מעם או ממכם.
להפך.
הוא נלחם בכל יום מחדש על ועם החסרונות והחולשות שלו. הוא נופל וקם, פוגע ומבקש סליחה אבל בעיקר מודע לעצמו ולתהליך שהוא עובר.
וזה בעיניי, שווה הכול.
