הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)הימים הללו של עשרת ימי תשובה הם ימים עמוסים. אנו חווים כובד ראש רוחני. הנה ראש השנה הסתיים ואנו עם הפנים ליום הכיפורים, היום בו נחתם הדין. בשל כך אנו מאריכים בסליחות ומשתדלים להקפיד על דברים שבמהלך השנה אנו פחות מקפידים עליהם. דורשי רשומות אמרו ששבעת הימים שממחרת ראש השנה ועד ערב יום הכיפורים (כולל) הם תיקון לכל אחד מימי השבוע שלאורך השנה ועל כן יש להיזהר בהם במיוחד.
ועם זאת, יש לזכור את מה שנהגה לומר פרופ' נחמה ליבוביץ': שלצד החשיבות בהתנהגות יפה בין ראש השנה ליום הכיפורים, צריך להתנהג לא פחות יפה בין יום כיפור לראש השנה. את עיקרון התשובה והתיקון אסור להשאיר באותם עשרה ימים בלבד. לא צריך לחכות ליום הכיפורים כדי לבקש סליחה, לקחת אחריות, להתנצל או להתיר נדרים. את זה יש לעשות בכל יום.
מי שביטא בבהירות את המסר הזה הוא הרמב"ם. הרמב"ם היה מהראשונים שניסחו הלכות מסודרות בנושא התשובה, ולפי הערכתי הוא היה פוסק ההלכה הראשון שנתן להלכות תשובה מעמד מרכזי בספרות ההלכה בכלל. נזכור, שבתורה לא ברור שיש מצווה לשוב בתשובה (לדעת הרמב"ן היא כלולה בפרשת התשובה ב'ניצבים' אך זה לא מוסכם), ולא במשנה ולא בגמרא יש מסכת המוקדשת לתשובה. אצל פוסקים רבים ובשולחן ערוך, דיני התשובה מופיעים יחד ואגב דיני יום הכיפורים. כלומר, יום הכיפורים הוא המסגרת של העיסוק בתשובה.
אצל הרמב"ם, לעומת זאת, התשובה עומדת בפני עצמה, ויום הכיפורים הוא רק אחד הביטויים שלה. זהו היפוך מאלף. הרמב"ם לא רק כותב קובץ שלם העוסק בהלכות תשובה אלא הוא גם ממקם אותו בספר הראשון של הי"ד החזקה – ספר המדע – לצד קבצי הלכות יסודיים כמו יסודי התורה, עבודה זרה, דעות ותלמוד תורה. בכך, הרמב"ם הפך את התשובה ליסוד מכונן של הדעת האנושית, שמצוי שם תמיד. וידוי, חרטה וקבלה לעתיד, הם תהליכים שצריך האדם לעבור בכל יום ובכל עת.
זו תזכורת חשובה בימי התשובה. עשרת הוידויים שאנו אומרים ביום הכיפורים, הסליחות, הודעות האס.אמ.אס "סליחה אם פגעתי", ההיטהרות לקראת היום הקדוש, השהות הארוכה בבית הכנסת, עלולים להפוך את התשובה עבור רבים לעניין ריטואלי, לטקס שעושים בבית הכנסת אחת לשנה. אבל אז אנו מחמיצים את הרעיון המכונן של התשובה, כמנוע לעיצוב הדעת והאופי האנושי בכלל. מה עלינו לקחת ממנה? עם מה עלינו להמשיך להתהלך כל השנה? הנה שלוש נקודות:
הנקודה הראשונה היא הכרה באמת. הוידוי הוא תהליך שבו האדם מכיר קודם כל בעובדות לאשורן – אשמנו, בגדנו. בעידן של פייק ניוז, ובתרבות שבה הכל פתוח לפרשנויות ואפשר להתווכח גם על דברים שנאמרו במפורש, יש חשיבות להכרה בעובדות עצמן. אמרנו. עשינו. התחייבנו. יש משמעות לדברים שנעשו. אי אפשר להתחמק מהם.
הנקודה השנייה היא חרטה. חרטה היא המקום שבו האדם מודה בטעות. בתרבות העכשווית לומר טעיתי או שגיתי הפך לדבר מגונה, כאילו הוא משדר חולשה. העולם רוצה גיבורי על, מצליחנים, כאלה שאף פעם לא טועים. אבל זו אלילות. כי כולנו אנושיים, ובן אנוש הוא יצור שטועה. מי שמבקש להיות מושלם מתכחש לאנושיות שלו. לכן חשוב שהחרטה תיכנס בחזרה אל התרבות שלנו. עלינו ללמוד שוב לבקש סליחה ולהתחרט. להכיר בטעויות שעשינו ולחזור מהן.
הנקודה השלישית היא ההשתנות. בעולם של ימינו אנו לעתים מוותרים יותר מדי. ויכוחים או דיונים נגמרים באמירה "זו דעתי ואין מה לעשות עם זה", אנשים טוענים ש"זה מי שאני ואל תצפו ממני להיות אחרת". אכן, ההתפתחות המדעית והחברתית הביאה להבנה טובה יותר של האדם ושל נפשו. אנו מכירים יותר בייחודיות האינדיבידואל. אבל התשובה מזכירה לנו שלצד מי שהננו, יש מאתנו ציפייה להיות מי שאנו ראויים להיות. כל אדם יכול להשתנות ונדרש להשתנות. אחרת, אין לנו על מה לשוחח ועל מה לדבר. אין על מה להיאבק ואין עתיד לסדר החברתי. כולנו נדרשים להשתנות. כל העת. זה לא חיסרון אלא מעלה.
עד כמה העקרונות הללו של התשובה – הכרה באמת, חרטה ושינוי – נוכחים אצלנו? מהמעט שאני רואה בערוצי התקשורת, בפוליטיקה ובכלל בשיח הציבורי, נראה שלא מספיק. כמה מנהיגים יודעים לומר "שגיתי ואני לוקח אחריות"? כמה אנשים בכלל יודעים להשתנות? עלינו לכונן תרבות שבה כל אחד מאתנו יידרש לעמול כל העת כדי להפוך לגרסה יותר טובה של עצמו. התשובה מלמדת שזה אפשרי, ולא רק בכיפור.
