חוויית יום הכיפורים בין אתיופיה לישראל

כמי שגדל כילד בכפר באתיופיה, ימי החג נחוו באווירה חגיגית, עטופה שמחה. החג נחוג במאור, בשירה ובריקודים, ותפילות המבוגרים נמשכו כל הלילה. מי שלא ראה את שמחת תפילות אסתראי בכפר שלנו, לא ראה שמחה מימיו. שמחה זו עיטרה את החג כולו.

כך מתאר גם ד"ר יעקב פייטלוביץ (תרס"ד): "תפילות יום הכיפורים נאמרו בהתרגשות עצומה… גברים, נשים וטף הראו כולם את התלהבותן… הם שרו מזריחת השמש עד בואה, ולתימהוני היו אלה שירים עליזים. מדי פעם יצאו במחולות מהודרים…" (מסע אל הפלאשים, עמ' 84).

ואז, המעבר לישראל: לפתע "הימים הנוראים" נתפסים כיום של פחד ואימה "יום נורא ואיום". יום כיפור כאן ממלא את הלב חרדה ורעדה מפני דין שמיים. השיא בא לידי ביטוי בפיוט 'ונתנה תוקף', המצייר את המלאכים המבוהלים ואת גורלו השברירי של האדם: "מי יחיה ומי ימות… יסודו מעפר וסופו לעפר". אמנם גם בתפילות הגֵעֵז קיימים תיאורים דומים על אפסות האדם, אך התחושה שונה לחלוטין: שם שמחה ורוגע; כאן יראה וחרדה. השאלה עולה מאליה: חרדה או שמחה? העצמת ה"אני" או העצמת ה"אתה" או ה"אנחנו"?

באותה עת זכיתי לשיחה עם פרופ' אבי שגיא, שהבחנתו הפכה לי למפתח. כך הוא אמר: "רגילים אנו לצרף את המונחים תשובה וכפרה לכדי חטיבה אחת. צירוף זה אינו פשוט ואינו ניתן להבנה בנקל. התשובה אינה כפרה, וכפרה אינה תשובה. תשובה היא פעולת האדם עצמו. הוא מחוללה, והוא האחראי לה. כפרה היא התרחשות מטפיזית שמעבר לאדם. האדם אינו יכול לכפר, הוא מותנה במה שמעבר לו".

דברים אלו הדהדו בי עד צמרמורת, שכן לפתע נחשף ההסבר להבדל בין המסורת המקראית האתיופית לבין זו הרבנית. המסורת האתיופית נבנית על תודעת כפרה, המסורת הרבנית – על תודעת תשובה. על פי שגיא, יסוד הכפרה במקרא הוא המרכזי. הכפרה תלויה בחסד הא-ל ולא במעשה האדם. משה, למשל, בחטא העגל, אינו קורא לעם לשוב בתשובה אלא מבקש מאלוקים כפרה: "אכפרה בעדכם".

לעומת זאת, בספרות חז"ל שלאחר החורבן, מתחדדת ההבחנה: התשובה היא מעשה האדם, והיא תנאי לכפרה. החטא אומנם דורש תיקון, אך המחילה האלוקית נשענת על מעשה אנושי של תשובה. מחלוקת התנאים משקפת את הפער הזה: רבי סובר שיום הכיפורים ושעיר המשתלח מכפרים גם ללא תשובה, ואילו חכמים מתנים את הכפרה בתשובה. כך מודגש: הכפרה היא מעשה אלוקי, ואילו התשובה מעשה אנושי.

השאלה העולה היא: במי אני תולה את קיומי – בי עצמי או בא-ל? סיפור יונה, הנקרא במנחה ביום הכיפורים, מחדד מתח זה: האם שינוי נינווה נובע מתשובת העם או מחסד הא-ל? גם בסיפור דוד ובת שבע ניכרת הבחנה בין סליחת החטא לבין קיום העונש.

חכמים הרחיבו נקודה זו: התורה והנביאים לא הכירו בכוח מחייב לתשובה, אך הא-ל עצמו העניק לה מעמד. מכאן העלייה של יהודי אתיופיה לישראל יוצרת לראשונה מפגש חי בין שתי פרדיגמות יהודיות: יהדות אתיופיה קרובה לדגם המקראי, מושתתת על תודעת הכפרה; המסורת הרבנית קרובה לדגם התלמודי, מושתתת על תודעת התשובה. מפגש זה מזמן חשיבה מחודשת על משמעותו של יום הכיפורים ועל האיזון שבין אחריות האדם לבין חסד הא-ל.

המעבר מתודעת כפרה לתודעת תשובה איננו רק עניין תיאולוגי, אלא גם חברתי. אם היחסים בין אדם לאדם ובין קבוצה לקבוצה בנויים על תודעת כפרה, המשמעות היא שהאחר עומד במרכז. תודעה זו מבוססת על חסד, על נכונות לסלוח, ועל פיתוח אמון הדדי. היא מאפשרת יחסי קהילה המושתתים על היכולת להאמין באחר גם לאחר שחטא או פגע. לעומת זאת, תודעת התשובה מדגישה את האחריות האישית. האדם נדרש להכיר בטעותו, לקחת אחריות ולתקן. אולם, כדי שתשובה תוכל להתקיים באמת, היא זקוקה לקרקע של כפרה, כלומר, לנכונות של האחר לפתוח פתח לחסד ולמחילה.

מכאן נובעת התמונה הרחבה: חברה בריאה זקוקה לשילוב בין שתי התודעות – אחריות אישית לצד חסד הדדי. בלא יסוד הכפרה, התשובה עלולה להישאר טכנית או קרה, ובלא יסוד התשובה הכפרה עלולה להפוך למחילה אוטומטית וחסרת מחויבות. האיזון בין שתי התודעות הללו הוא קיומי וחשוב לבניית אמון ופיוס חברתי – דבר שנחוץ לנו במיוחד בתקופה האחרונה, החל מאירועי אוקטובר ואילך.

אסיים בעיבוד חופשי לחלק בשיר "גשם" של אבי קורן ושלמה ארצי: "כבר יבשו עינינו מדמעות, ופינו כבר נותר אילם בלי קול. מה עוד נבקש, אמור מה עוד? אנו לא מבקשים לנו את הכל. את הגשם תן רק בעיתו, ותן לחטופים החיים שיחזרו שוב למשפחה, ואת הנרצחים למנוחה. יותר מזה אנחנו באמת לא צריכים".