מירון ח. איזקסוןבימים אלה של מועדים מכוננים ושל ארועים דרמטיים במולדתנו האהובה, אני חש בקיומו של איבר נוכח ובלתי נספר: העבריות. שרטוטיו בולטים היטב בפרשת 'ניצבים', המשמשת פתח מסוים לחגי תשרי. "לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו, אשר ה' אלקיך כורת עימך היום". אומר במקום רש"י: "להיות עוֹבֵר בברית, ולא ייתכן לפרשו כמו להעבירך אלא כמו לעשותכם אותם".
לענ"ד, ראוי לקשר את המונח עם העבריות. העם כולו נדרש כאן להכניס את עצמו לזהות העברית. גם בסוף הפרשה שב שורש מילולי זה: "…על האדמה אשר אתה עובר את הירדן לבוא שמה לרשתה". שורש זה מופיע במקומות שונים בתורה וגם בשימושים מפתיעים. למשל בפרשת 'ואתחנן': "אעברה נא", אל מול: "ויתעבר ה' בי למענכם". לכך כמובן מצטרף הביטוי היסודי על אברהם העברי, על עבר הירדן, על זמן העבר בחיינו האישיים והלאומיים, על תחושת היותנו "מעבר אחד", כאשר אומות העולם נמצאות מ"העבר השני", ועוד.
המצב "העוֹבֵר", התמידיות בהיותנו גם עובָּר תינוקי וגם מנגד בעלי עבר של אלפי שנים, היותנו במקום עולמי ורוחני מיוחד שלנו, ובאותה עת אלה המעבירים בשורה לכלל המין האנושי – כל אלה הם בעיניי יסוד חיוני בקיום העברי, כמו איבר חיוני לגוף האדם.
הסולידריות היהודית היא אפוא חלק מהותי בחיינו. אנחנו "ניצבים" לפני השם "כולנו", דהיינו אין התייצבות חלקית. לא רק הדורות הקיימים, אלא גם הדורות הקודמים והעתידיים. אולם, לענ"ד אין מדובר רק בשיתוף רב-דורי. "כי אם אשר ישנו פה עימנו עומד היום לפני ה' אלוקינו, ואת אשר איננו פה עימנו היום" (כט, יד). גם מקרב החיים עתה עלינו לכלול את כולם, אלה שממש "עימנו" ואלה שאולי חשים שונים, ואפילו מסויגים. השאלה הסלנגית: "אתה בכלל איתנו"? מופנית למישהו שאנו לא בטוחים בשותפותו, או בקשר שלנו אליו. וכאן דומני שהתורה דורשת לכלול בחשבון הכולל שלנו את כל הגוונים שבקרב העם. ויושם אל לב: כאמור המושג של המעבר יחזור שוב בסוף הפרשה. "…ואת אשר עברנו בקרב הגויים אשר עברתם". החוויות המשותפות "שעברנו" יחד הן חלק מהעבריות שלנו, וממילא גם מי שחש מנוכר במידה זו או אחרת שייך לעניין.
כל אלה הן הכנות נפשיות ומידתיות מובהקות לראש השנה, ליום הכיפורים ולסוכות. ובעיניי, הן גם הכשרות הכרחיות לסופה של הפרשה. "…ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (ל, יט). אין מדובר רק בדבר הגדול כשלעצמו של העדפת החיים של אדם מסוים על כל שיקול אחר. יש כאן תפיסת עולם כוללת של קידוש החיים ודחיית המוות. האיבר העברי אמור להתרכז בחיים, ולעשות כל שניתן כדי לחזק את קיומם והובלתם במדרגות הערכים.
גם כאן דומני שהכוונה לא רק לחיים במובןLIFE אלא לאנשים החיים עצמם! עלינו לתת עדיפות למי שחי ולנסות להעדיף את חייו על שיקולים אחרים. כעם, כמדינה, כפרטים, עלינו לבחור בטיפול בסכנות ובמצוקות של האנשים המסוימים שעדיין שייכים לעולם החיים.
העבריות הזאת מחייבת, פלאית, דרשנית, איתנה, רגישה, עזה כחיים וקשה כמותם. אנו "ניצבים" בחגי תשרי גם כפסיביים לפני הקב"ה (סטטיסטיים), אבל גם כמי שנעמד לפעולה ולמעשה, מי שמתייצב במובן הפעיל והאינטנסיבי ביותר. ככאלה, אנו סופרים מחדש את חיינו בראש השנה, "עושים" את חשבונותינו ביום הכיפורים ומכניסים את עצמנו לסוכת שלום עם אבות האומה בחג הסוכות.
גמר חתימה טובה וחג שמחּ!ּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּ
