"הניגון והריקוד – היא עבודה"

"הניגון והריקוד – היא עבודה"
הרב בנימין זאב מונק – מנהל "מכון ירושלים לחזנות"

כבר הוזכר בעבר הפרדוקס לכאורה בין ימי הרחמים והסליחות הבאים לשיאם ביום צום הכיפורים והנה ארבעה ימים בלבד לאחר מכן – באים ימי שמחה, נגינה מחול ושירה בחג הסוכות הקרויים "זמן שמחתינו", כיצד יתכן הדבר? האם נשכחו מאיתנו לפתע כל חיבוטי הנפש וימי התחנונים על הנפש, על הפרנסה ועל החיים עצמם? כיצד זה נעבור במעבר חד כל כך אל ימי השמחה הללו?
רבי יהודה הלוי מאיר את עינינו במאמרו: "כללו של דבר, כי תורתנו נחלקת בין היראה והאהבה והשמחה. תתקרב אל אלקיך בכל אחת מאלה, ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלקים משמחתך בימי השבתות והמועדים, כשתהיה שמחתך בכוונה ולב שלם. וכמו שהתחנונים צריכים מחשבה וכוונה, כן השמחה במצוותו ובתורתו צריכים מחשבה וכוונה, שתשמח במצוה עצמה מאהבתך המצווה בה, ותכיר, מה שהטיב לך בה, וכאילו אתה בא באכסניתו. קרוא אל שולחנו וטובו, ותודה על זה במצפון ובגלוי. ואם תעבור בך השמחה אל הניגון והריקוד – היא עבודה, ודבקה בענין האלקי".
הדברים חדים וברורים: אין הבדל מהותי בין ימי "האהבה והשמחה" ל"ימי התענית" כלשונו של רבי יהודה הלוי ז"ל – "תתקרב אל אלקיך בכל אחת מאלה" – שניהם הינם ימים של דבקות בבורא, אלא שכל יום מיוחד בעבודתו, ורבי יהודה הלוי מסיים במילים שאמורים להוות אבוקת אור ומורה דרך לימי השמחה שלנו: "ואם תעבור בך השמחה אל הניגון והריקוד – היא עבודה, ודבקה בענין האלקי!". מה היא אם כן ה"שמחה" "הניגון" ו"הריקוד"? – אליבא דרבי יהודה הלוי מדובר ב"עבודה", ועבודה כזו שאינה פחותה מעבודת יום הכיפורים והתענית.
כדי להבין זאת ביתר ביאור עלינו להתבונן כי ה"שמחה" כביכול אותה אנו רגילים להכיר מאירועי החג כגון "שמחת בית השואבה" הינה רק כלי חיצוני שתפקידו להצית ולטעת בלב שמחה אמיתית – פנימית. שמחה זו אינה באה ממילא וודאי שאינה באה ללא הכנה והתבוננות. רק ההכרה האמיתית והמופנמת של האדם על אושר אמיתי בחיי העולם הזה הנובעים מחוויה רוחנית עמוקה שאיננה תלויה בשום אופן בענייני העולם הזה בכוחה להביא את הנפש לשמחה מעין זו – ואו אז ה"שמחה" פורצת מאליה והיא אינה זקוקה אף לנגינה. אמת נכון הדבר שהמוסיקה בכוחה ל"הרים" את האדם ולעזור לו בכיוון זה וכמובן היא כלי לבטא בו את השמחה וההודיה – אך ודאי הוא שאין המדובר במוסיקה זולה ושטחית או בריקודים מן הסוג הזה.
בעולם הישיבות ובמיוחד בדורות עברו הורגשה אכן שמחת אמת ב"שמחת בית השואבה" ושמחת תורה מאחר והתלמידים היו שקועים וקרובים יותר אל הפן הרוחני. במספר ישיבות היה נהוג כי "שמחת בית השואבה" היתה נפתחת ב"שיחה" מוסרית" מעמיקה של ה"משגיח", לאחר מכן היו שרים עד כלות הנפש שירים כמו "ויאתיו כל לעבדך" או שירים מן ה"הושענות" כמו "אום אני חומה" ורק אז היו פורצים הריקודים בכל עוזם. גם בריקודים הללו היו מסוגלים – לפי עדויות זקני הדור ההוא – לשיר במשך כמה שעות את הניגון "ברוך א-להינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת… הוא יפתח לבנו בתורתו וישים בלבנו אהבתו ויראתו" – וללא שום צורך בהחלפה מהירה של לחנים מדי דקותיים… זוהי אכן היתה שמחה אמיתית פנימית שאין לנו אלא לשאוף לשכמותה.
סוכות תשע"א