מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)שמחת תורה ההולכת וקרבה אינה יכולה שלא להוליכני שנתיים לאחור אל שמחת תורה תשפ"ד, יום הטבח הנוראי; ושמחת תורה תשפ"ד אינה יכולה שלא להחזירני 50 שנה לאחור אל שמחת תורה תשל"ד, בעיצומה של מלחמת יום כיפור.
קו ישר מוליך משדות הקרב של מלחמת השחרור אל מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור ואל מלחמת חרבות ברזל. בשעה זו ממש, כשמאות אלפי נערים וצעירים ישראלים שוהים בשדות הקרב, אני מבקש להזמין לרגע את קהל הקוראים לשדה הקרב שלי, לשמחת תורה תשל"ד, יום חציית התעלה:
"האוטובוסים הצבועים בבוץ מוליכים אותנו היישר אל מסלולי ההמראה בנמל התעופה בלוד. מטוסי ההרקולס מעלים אותנו למרומים, ואנו בדרך למצרים. לאחר טיסה ארוכה אנו נוחתים ברפידים, ולאחר שעה קלה נבלעים בבטנם של מסוקי יסעור הפורקים אותנו היישר אל תוך סערת המלחמה, קילומטרים ספורים לפני התעלה. אנו מגיעים לכאן לאחר הקרב עקוב הדמים בחווה הסינית. המטוסים שהביאונו לכאן הם המטוסים הנושאים את גופותיהם של חללי הקרב לצפון. ביניהם איתן מלכין, שהיה המ"מ שלנו עד למלחמה, אך לא הסתפק בכך, הוא שאף להגיע לסיירת החטיבתית. נפגשנו ברמלה. נפנפנו זה לזה לשלום מבעד לחלונות האוטובוס ויצאנו לדרך, איש לגורלו. הוא היה מאושר, הגשים את חלומו.
גדוד צנחנים נוחת ליד התעלה, והוא נטול כלי רכב או נגמ"שים שיאפשרו לו לנוע ממקום למקום. אנחנו פושטים על אזור הקרבות, ושבים עם כלים מכלים שונים, בתוכם כלים שהושארו על ידי כוחותינו בחווה הסינית. עם הכלים הללו אנו נעים לקרבת התעלה, נכונים למשימתנו: חציית התעלה. האזור מוכה אש ארטילרית, ואנו מתחפרים עמוקות בשוחות אישיות. מפעם לפעם, אנו נושאים עיניים למרום וחוזים בקרבות אוויר בין מטוסינו למטוסיהם, ולא אחת אנו צופים לחרדתנו במטוסינו המתפוצצים באוויר, ובטייסינו הצונחים אי שם במעמקי מצרים. מפעם לפעם, אנו מפנים את נשקנו למרום ומנסים לפגוע במטוס אויב הצולל מעלינו.
ליל שמחת תורה. לא יעלה על הדעת להתאסף לתפילה במניין. איננו מתרחקים משוחותינו. שמחת תורה אחר הצהריים – הוא היום שבו אנו חוצים את התעלה. מנשה דוידוביץ חולף לידי. מה נשמע? אני שואל. תשובתו מהוססת, מגומגמת משהו. פניו אינם כתמול שלשום. משהו מתחושת טרום קרב נסוך על פניו. האם ניחש את נפילתו הקרובה? שעות ספורות אחר כך בהיתקלות עם כוח אויב, חש לטפל בפצוע וכדור פגע בו כשהאיר בפנס את פניו של הפצוע. מנשה היה אחת הדמויות המרתקות בגדוד. תלמיד חכם ובן תורה שספר התורה לא מש אף לרגע מפיו. אימוני הצנחנים אינם מן הקלים, ואולם הוא לא ויתר על אף רגע פנוי וניצל אותו תמיד ללימוד. ההערכה אליו חצתה את הקווים שבין חילוניים ודתיים. קבוצת חיילים כי תתיישב סביב המדורה לשיחת חולין, מייד יתיישב שם מנשה עם חומש או גמרא או מדרש וישקע בתוך עולם של תורה, לא כמתריס אלא כמי שמחפש את האש להאיר לו, וכך גם ראו אותו האחרים.
אנחנו מתחילים לנוע לעבר התעלה, וככל שמתקרבים לאזור הגשר הולכים הפגזים ונהיים צפופים יותר. מגיעים לתעלה, הפגזה מפזרת אותנו לכל רוח, אני תופס מחסה מתחת לדוברה הנישאת על משאית. אנחנו מתארגנים. רגע של הפוגה, וזה הזמן לנוע. אנו רצים בשתי שורות על גשר הגלילים המתנדנד על המים. קשה להאמין 'אושר באני' כמאמר המשורר. אני מודה לא-לוהים על שהעניק לי את הזכות ליטול חלק במלחמה הזאת ולהימנות עם הכוחות המעבירים אותה אל שטחו של האויב. עם סיום החצייה, אנו חוברים אל כלי הרכב ומתחילים לנוע צפונה לאורך תעלת המים המתוקים. גוויות צפות על פני המים. חולפים בתוך בסיס טילים מצרי שספג הפצצה של חיל האוויר, גופותיהם המפוחמות של החיילים המצריים פזורות בשטח, והן מעידות על המנוסה המבוהלת שלא צלחה בידם".
ערב יום כיפור תשל"ד, הייתה מדינת ישראל צעירה ואופטימית. אף ענן לא נראה בשמיים. מלחמת יום הכיפורים נסתיימה בניצחון מזהיר רק לאחר ימים של חרדה קיומית, בהם הכף נטתה לטובת אויבינו ורק במחיר הכבד ששולם בדם אלפי לוחמינו. המדינה שקעה לתוך דכדוך עמוק שהתקשתה להירפא ממנו. וכששוב פקחה עיניים אל עבר עתיד מבטיח, הידרדרה לפתע 50 שנה לאחור ואל דכדוך עמוק שסופו מי ישורנו. בעיני רוחי, אני רואה נמלה המטפסת על קיר, מועדת וצונחת אל הקרקע, מתחילה שוב בטיפוס ושוב צונחת אל הקרקע. האם יעמדו לה כוחותיה להתחיל שוב בטיפוס?
בתשובה לשאלה נסתייע בשורה מתוך המנון בני עקיבא: "בלב אמיץ בעזרת ה', עלה נעלה".
