סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאיתעם כניסתה לתוקף של הפסקת האש ברצועת עזה במהלך חול המועד סוכות, נדרשנו ברבנות הצבאית לשאלות הלכתיות הקשורות לפינוי מוצבים ומגננים משטח רצועת עזה. הסכם הפסקת האש דרש מצה"ל להתייצב בקו שעליו סוכם, ועל כן היה צורך לפנות מוצבים ואתרים נוספים בשטח רצועת עזה, גם במהלך השבת והחג.
ביום חמישי, י"ז בתשרי תשפ"ו, ערב שבת חול המועד סוכות, הפיץ ענף ההלכה ברבנות הצבאית מסמך דגשים הלכתיים לשבת חול המועד ולשמחת תורה, ובו פירוט והסבר על המותר והאסור במסגרת ההיערכות להפסקת האש. בתוך כך, כתבנו כי "פירוק מוצבים ותשתיות בשטח רצועת עזה יבוצע גם בשבת ובחג בהתאם לצורך המבצעי, ולמחויבות המדינית למימוש ההסכם". הוספנו שם: "שטח שנדרש לפנות ממנו כוחות בשבת או בחג – יפונה, והכוחות יפנו ממנו גם את כלל הציוד הצבאי, תוך מאמץ להיערך מראש למניעת חילול שבת וחג. פריקת הציוד שפונה והאפסון שלו – יתבצעו לאחר צאת השבת או החג".
כפי שקרה פעמים רבות לאורך המלחמה, שאלות שנראו חדשות – התבררו כשאלות שכבר נידונו בעבר. ואמנם, שאלה כמעט זהה הובאה בחודש אדר ב' תשי"ז (מרץ 1957) בפני הרב שלמה גורן זצ"ל.
במהלך "מבצע קדש" השתלטו כוחות צה"ל על חצי האי סיני, עד לשארם א'-שיח הממוקמת בדרום סיני, אזור שכונה בעברית "מפרץ שלמה". בעקבות ההסכמים הבינלאומיים, בתום מספר חודשים כוחות צה"ל נדרש לפנות את המקום. אחד החיילים ששירתו בכוח הפינוי, פנה אל הרב גורן בשאלה הבאה (שו"ת משיב מלחמה, א' ט"ז): "הייתי בין אחרוני החיילים המפונים ממפרץ שלמה, ובעת שהותנו שם בזמן הפינוי, נתעוררה הבעיה אם מותר לפנות את האנשים והציוד הצבאי בצירי הפינוי השונים גם בשבת. האם דין הפינוי כדין לחימה שמותרת בשבת, או לא?".
הרב גורן קבע שהדבר מותר, והדגיש שההיתר כולל לא רק את פינוי החיילים או אמצעי הלחימה, אלא גם את פינוי כלל הציוד הנדרש, וכך כתב: "אבל כאשר אין אפשרות מדינית לדחות את כניסת הכוחות הזרים לאזור, וקיים חשש של פגיעה באנשים לאחר מכאן, ברור כי מותר לפנות את האנשים גם בשבת, אם לא פונו מכל סיבה שהיא לפני כן, ולא חשוב הדבר אם אפשר היה למעשה לפנות אותם לפני שבת או לא… ומניעת נפילת רכוש, לא רק צבאי כי אם גם אזרחי, בידי האויב – דוחה שבת, ומותר לנקוט בכל האמצעים הנחוצים גם ביום השבת למנוע הדבר".
הרב גורן ביסס את פסיקתו על שני נימוקים: הנימוק הראשון קשור לסוגיית חילול שבת על "עסקי קש ותבן" ב"עיר הסמוכה לספר". בגמרא במסכת עירובין (דף מ"ה) נאמר, שאף על פי שהלכה פסוקה היא שמותר לחלל את השבת רק להצלת חיי אדם ולא להצלת רכוש, הרי שכאשר מדובר על "עיר הסמוכה לספר", מותר לחלל את השבת גם למניעת עבירות רכוש וגניבות, ואפילו אם מדובר בדברים פעוטים כמו קש ותבן.
רש"י שם מסביר, שאמנם גניבה של קש ותבן אינה מסכנת חיי אדם, ואולם קיים חשש ממשי שאם תיווצר עבריינות רכוש ועבריינות פלילית באזורי הספר, הרי שביום מן הימים הדבר עלול לפגוע במשילות ובאחיזתו של עם ישראל בארצו, ועל כן יש להחשיב זאת לפיקוח נפש שמתיר חילול שבת.
הגמרא שם מציינת שמקורה של הלכה זו – קדום, והוא חוזר עד לצבאו של דוד המלך. הגמרא מצטטת את המסופר בספר שמואל א' (פרק כ"ג): "וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר הִנֵּה פְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּקְעִילָה וְהֵמָּה שֹׁסִים אֶת הַגֳּרָנוֹת", ומסבירה שקעילה הייתה עיר הסמוכה לספר, ודוד המלך פסק שמותר לחלל את השבת כדי להושיע את העיר מאותן גניבות רכוש של הפלשתים.
הלכה זו, בדבר חילול שבת על עסקי תבן וקש בעיר הסמוכה לספר, נפסקה בפשטות ברמב"ם ובשולחן ערוך, ובמקום אחר כתבתי בהרחבה על כך שהרב גורן שם אותה עטרה לראשו, והשתית עשרות פסקי הלכה על העיקרון הזה. גם כאן, בנושא של פינוי מפרץ שלמה, קבע הרב גורן שהחובה לשמור על ציוד שלא ייפול לידי אויב, מתירה חילול שבת. הרב גורן הדגיש, וכך פסקנו גם אנחנו, שהמדובר לא רק בציוד לחימה אלא גם בציוד מנהלתי, שאיננו שונה מ"תבן וקש".
נימוקו השני של הרב גורן קשור לסוגיה שעליה כתבנו כאן בטור הזה במהלך מבצע "עם כלביא", בעניין ייצור כלי נשק בזמן מלחמה. הרב גורן למד מפסקי הרמב"ם שבזמן מלחמה מותר לייצר כלי נשק בשבת, ובעניין פינוי הציוד הצבאי ממפרץ שלמה הוא מסביר: "אמנם כאשר הרכוש חיוני לביטחוננו, ואפילו לטווח רחוק ואין לו תחליף ממקור אחר, מותר לפנותו מקל וחומר מעשיית הנשק בזמן מלחמה שפסק הרמב"ם שמותר לתקן כלי מלחמה בשבת להציל נפשות, על אחת כמה וכמה שמותר לחלל שבת למניעת אובדנו של הנשק החיוני הזה".
הנימוק הזה אמנם ממוקד דווקא לציוד צבאי, ולא לציוד מנהלתי, אך כאמור לדעת הרב גורן, היה בו כדי להתיר את פינוי המוצבים במפרץ שלמה גם בשבת.
הנה כי כן, גם שאלות חדשות לכאורה הן שאלות שיש להן בית אב, וניתן לפסוק לגביהן פסיקה הלכתית ברורה ומבוססת מפי סופרים ומפי ספרים.
