הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)שני אירועים, לכאורה נטולי הקשר, ממחישים את הטרגדיה שבעירוב הפוליטיקה והדת במדינת ישראל ואוזלת ידה של מפלגת הציונות הדתית. ביום ראשון האחרון התפרסמה (שוב) התבטאות אומללה של הראשל"צ וחתן פרס ישראל(!), הרב יצחק יוסף, נגד הרב תמיר גרנות. אינני חושב שעליי להציג בפני קוראי עלון זה את דמותו של הרב גרנות. תלמיד חכם, מנהיג ציבור, בעל מידות ואב שכול, ששכל את בנו במלחמת 'חרבות ברזל'. רק לאחרונה השיא את מי שהייתה ארוסת בנו לבחיר ליבה. איזו גדלות נפש.
הרב יצחק יוסף, לעומתו, הפגין קטנות מוחין, כשתקף אותו בחריפות, תהה אם הוא בכלל רב ואמר שהוא אפיקורוס שאין לצרפו למניין. הרקע: מאבקו של הרב גרנות לגיוס שוויוני של בני הישיבות. מה הוא טען? שאפשר לשלב ספרא וסייפא, שהתורה עצמה מחייבת גיוס לצבא, ושאנחנו במצב של פיקוח נפש שמצריך את גיוס כלל הכוחות. דברים פשוטים, שרק מחשבה עקומה מסרבת לקבל.
ככלל, אני חושב שדינם של אומרי שטויות הוא שפשוט לא יפרסמו את דבריהם – לא פוליטיקאים וגם לא רבנים. כל הדהוד של דברי הבלע שלהם רק משרת אותם. בזה אני חולק על גישתם של רבים מחבריי, שחשו חובה למחות על דברי הרב יוסף. המחאה הגדולה ביותר לדעתי היא שפשוט יתעלמו ממנו ולא ייתנו לו את הכבוד להיות מצוטט באף במה, כדינם של דוברי שטויות.
הייתי שותק, אפוא, אלמלא משהו אחר אירע באותו יום, שהצריך אותי להידרש לסוגיה. הרחק משם, בראש העין, נערכו הבחירות לרב העיר. הרב שנבחר לתפקיד הנחשק, המקנה לו מעמד בכיר בעיר כאחראי על הכשרות, הנישואין ועוד שלל היבטים, ושמשרתו מובטחת לכל החיים, היה המועמד (הפתעה!) של ש"ס. למרות שזו עזבה את משרדי הדתות והפנים על רקע אי חקיקת חוק הגיוס וחרף איומים על עזיבת הקואליציה בכלל, הצליחה מפלגת ש"ס להוביל לבחירת המועמד שלה, מה שמחזק את השליטה שלה ברבנות המקומית ובציבור בכלל, בדרך לבחירות 2026.
וכך, בעוד בקצה אחד של החדשות מצטטים את דברי הבלע של מי שהוא פטרונה הרוחני של ש"ס נגד רב חשוב מהציונות הדתית, בקצה השני מדווחים על עוד מינוי של רב מטעם ש"ס, שמחזק את אחיזתה בעוד רשות מקומית מרכזית במדינת ישראל.
אינני מכיר את הרב הנבחר ואינני רוצה להטיל בו דופי. הבעיה איננה בו באופן אישי, אלא במערכת. אותה מערכת שמנהלת את בחירות הרבנים על פי האינטרסים של התנועה הפוליטית, ושנתמכת בחזרה על ידי אותם רבנים.
כי מי שבוחר את הרבנים הראשיים ואת מועצת הרבנות הראשית הם רבני הערים הגדולות, ומי שנותן דריסת רגל לכשרויות שונות וקובע מי רשאי לחתן בתחומו הוא הרב המקומי, ומי שבכלל נותן במה לתפיסות עולם ומחזק את מעמדם של 'גדולי הדור' הוא הרב המקומי המוסמך. ובקיצור, מי שנותן את הכוח לרב יצחק יוסף ולמפלגת ש"ס בכלל הוא הרב המקומי עצמו. וכך, באמצעות הדת, מחזקת מפלגת ש"ס את כוחה הפוליטי, והיא מנצלת את כוחה הפוליטי כדי להגדיל את אחיזתה במוסדות הדתיים, וחוזר חלילה. זהו מעגל הקסמים שהיא בונה ומתחזקת במשך שנים רבות.
את המעגל הזה צריך לשבור. לא ייתכן שהמדינה תמנה ותממן רבנים המתנגדים לאינטרסים הכי בסיסיים שלה. זה בלתי נתפס שמי שזכה לכבוד הגדול ביותר במדינה, בהענקת פרס ישראל, מאיים לרדת מהארץ אם לא ימלאו את דרישותיו להשתמט מן הצבא. ואפילו מבחינה אנושית, לא ייתכן שיינתן כבוד למפלגה שפטרונה מבזה אבות שכולים.
אם מישהו היה יכול לשבור את המעגל הזה, הרי שזו הייתה אמורה להיות הציונות הדתית (המגזר) עצמה. ואמנם, מתן כהנא, בשבתו כשר הדתות, ניסה לפעול בעניין. אבל מה קיבלנו מהציונות הדתית (המפלגה)?
דווקא ח"כ שמחה רוטמן מהמפלגה היה זה שקידם את החקיקה שהובילה ש"ס כדי לחזק את שליטתה ברבנות המקומית והראשית. כשהעלינו בדיונים את החשש ממעורבות פוליטית גסה בבחירת הרבנים, דיבר רוטמן על כבודם של הרבנים הנבחרים. אך היכן כבוד הרבנים של הציונות הדתית? איך הם תומכים במערכת משומנת שפוגעת שוב ושוב בציונות הדתית עצמה?
במאמר שעתיד להתפרסם בכתב העת 'דעות' הקרוב, סוקר תני פרנק, ראש המרכז ליהדות ומדינה במכון הרטמן, את כישלונה של מפלגת הציונות הדתית לקדם את האינטרסים של המגזר הציוני דתי בתחום הרבני. מסקנתו היא שכנראה הנושא פחות חשוב לה מאשר למפלגת ש"ס. הנה לנו עוד תזכורת חשובה בפתח שנת הבחירות שאליה אנו נכנסים כעת.
