הפרדוקס של חנוכה

"חז״ל הזהירונו לא לסמוך על נסים. בייחוד אסור לסמוך על נסים בתקופה זו שכמעט יום-יום הם מתרחשים לנגד עינינו". במילים הללו ביטא דוד בן גוריון (חזון ודרך, עמ' 252) את המבט הפרדוקסלי של המסורת היהודית על הניסים. מצד אחד, חגי ישראל מציינים את הניסים הגדולים שעשה א-לוהים לאבותינו – החל מיציאת מצרים, עבור בסוכות וכלה בפורים וחנוכה. מצד שני, ההלכה אסרה לסמוך על ניסים וחייבה את האדם להשתדל ככל שניתן כדי לתקן בעצמו את המציאות.

את המסר הזה חשוב להדגיש במיוחד בזמן הזה, כשיש אנשים וחברות ששמו להם כאידיאולוגיה להסתמך על ניסים. הם מאמינים שפרנסה תבוא משמים במקום מעבודת האדם, שברכות ירפאו חולים במקום בדיקות ורופאים, ושמדינת ישראל תנצח את אויביה בזכות לימוד תורה ולא גיוס לצבא. אך גישה זו מוטעית ופסולה. אם האדם לא נוקף את אצבעו מלמטה, לא ינקפו עבורו שום אצבע מלמעלה. יש ניסים, אבל הם לא נעשים למי שמסתמך עליהם. ברכה יכולה לחול רק על משהו קיים.

אבל מדוע זה כך?

חכמים הזהירו אותנו מלסמוך על הנס לא מפני שהם לא האמינו בא-לוהים אלא מפני שהם האמינו באדם. נס הוא דבר גדול ומרשים, אבל הוא מקטין מאד את האדם. הבחירה החופשית, הכוח ליצור ולפעול – כל אלה נסוגים מפני כוחו של הנס שכובש הכל. על כך מספרת הגמרא סיפור חשוב. היא מספרת על אדם שאשתו נפטרה והשאירה אחריה תינוק. לאותו אדם לא היה כסף כדי לשכור מינקת, "נעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אישה והניק את בנו" (שבת נג, ע"ב). רב יוסף מאד התרשם מאדם זה שנעשה לו כזה נס, אך אביי צינן את ההתלהבות: "אדרבה, מה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית".

אם א-לוהים צריך לשנות סדרי בראשית עבורנו משמע שאנחנו כמו תינוקות שלא יכולים להסתדר בכוחות עצמנו. הרי לשם מה נבראנו בצלם א-לוהים אם א-לוהים עושה עבורנו את הכל? לשם מה ניתנו לנו כוחות של חשיבה ויצירה מפותחים אם א-לוהים פועל במקומנו? מהסיבה הזו הפסקתי מזמן להתרגש מסיפורי מופתים שצצים חדשות לבקרים על רבנים למיניהם. אני לא כופר בסיפורים הללו; יכול להיות שהם באמת קרו. הם פשוט פחות מרשימים אותי מאלפי סיפורים על אנשים, שלא אירע להם שום מופת ושום נס, אך בעבודה קשה ובהתמדה הגיעו להישגים יוצאי דופן. ניסים אלה יקרים בהרבה בעיני מכל סיפור אחר.

אבל אם העיקר הוא עבודת האדם מדוע צריך להאמין בניסים? מה כל כך מרגש בהם, עד שתקנו לנו תפילה מיוחדת עליהם (על הניסים)?

הניסים מלמדים אותנו שיש במציאות הרבה מעבר למה שנראה לנו ממבט שטחי. אנו פועלים, יוצרים, חוקרים ולומדים, אבל תמיד ייוותר ממד נסתר שלא נכיר ולא נדע. שם שוכן הנס. אדם שלא מכיר בכך לוקה לא רק בביטחון עצמי מופרז ובגאווה אלא הוא אף עיוור למציאות. ההשגה שלנו כל כך חלקית ביחס לממדי הקיום עד שזו תהיה טיפשות לטעון שאין משהו מעבר להבנה שלנו. כל כך הרבה עולמות עוד לא גילינו, רבדים כה רבים טרם חשפנו. איך אפשר להתיימר להסביר את הכל?

על כך אמר בן גוריון פעם את אמירתו המפורסמת: "בארץ ישראל מי שלא מאמין בניסים איננו רציונלי". כן, צריך להיות לא רציונלי כדי להתכחש לניסים. ואני מוסיף על כך לא רק לא רציונלי אלא גם גבה לב.

אין זה רק עניין תיאולוגי אלא גם פסיכולוגי. איננו תמיד מודעים לכוחות הטמונים בנו, למה שאנו מסוגלים. לעתים אנו חושבים שיש מעלינו תקרה כלשהי, אבל ברגע שאנו מתאמצים או יוצאים מאזור הנוחות אנו מגלים שיש לנו הרבה יכולות מעבר למה שחשבנו. מי שיחכה לנס כדי לגלות את זה, לעולם לא יזכה בכך. רק מי שיתאמץ ויפעל, פתאום יראה שהוא מסוגל. ומה שנחשב בעיניו עד כה לנס, הפך לאפשר מבחינתו.

לכן חשוב להאמין בניסים, שיש מה שמעבר למה שאנו משיגים עכשיו. אבל לעולם אין לסמוך עליהם. יש לפעול ולעשות כדי להגשים את הבלתי אפשרי. את הנס נזהה רק בדיעבד. לעולם לא נצהיר או נסמוך עליו לכתחילה.

החשמונאים לא היו מנצחים את היוונים אלמלא העזו לצאת לקרב. המנורה לא היתה דולקת שמונה ימים אלמלא היו מדליקים נר אחד. כדי שנס יקרה אסור לסמוך על הנס. זה הפרדוקס של חנוכה.