האמנם איש החסד?

אברהם אבינו נחקק במסורת ישראל כמופת מובהק ביותר של איש חסד. זאת בראש ובראשונה לאור הכנסת האורחים המופלאה שפותחת את פרשתנו, וכן בעקבות מדרשים המוסיפים נופך ופירוט להכנסת האורחים שלו. תיאור הכנסת האורחים מלהיב: קבלת הפנים המלאכית, הסעודה המלכותית, בשרית וגם חלבית, הדאגה לצל ולרחיצת הרגליים, הפעילות בזריזות: "רץ" "וימהר", ממריץ את אשתו על המשימה להסתער, מדבר באדיבות ואף בהכנעה ומארח בנדיבות רבה, ללא ציפייה לתמורה או לאמירת תודה.

הכנסת האורחים שבתחילת הפרשה מתחברת לנטיעת האשל לקראת סופה, שהתפרשה על-ידי חז"ל כהכנסת אורחים שיטתית וקבועה. המדרשים אומרים על המילים: "וַיִּטַּ֥ע אֶ֖שֶׁל בִּבְאֵ֣ר שָׁ֑בַע" (כא, לג) שאברהם "עשה פונדק בפרשת דרכים, ונתן לעוברים ושבים: אכילה, שתיה, לויה". לדברי ר' נחמיה "אשל" אותיות של "שאל". "כשהיה אדם נכנס אצלו, היה אומר: שאל כל מה שאתה מבקש ואני נותן לך"  (ב"ר מח, כ).

אולם הכנסת אורחים זו, שמתארים חז"ל, לא נבעה ממניע חברתי של חסד בלתי מוגבל, אלא הייתה מוכוונת להשגת מטרה דתית של הפצת האמונה בבורא עולם. המדרש מסביר כיצד "משהיו אוכלים ושותים, אמר להם: 'ברכו'… אִמְרוּ: 'ברוך א-ל עולם שאכלנו משלו'". המדרש ממשיך ומספר שאורח שלא היה מוכן להתיישר עם הדרישה לברך, אברהם תבע ממנו לשלם טבין ותקילין על מה שאכל: "ואם לא היה מקבל עליו לברך, היה אומר לו: תן מה שעליך… יין בעשרה פולרים (10 מטבעות כסף) ועיגול אחד של פת בעשרה פולרים". הוא אף היה דוחק, וכמעט מאלץ, את האורחים הסרבנים לברך עד שהאורח "משהיה רואה דוֹחַק זה שהוא דוחקו, היה אומר: "ברוך א-ל עולם שאכלנו משלו" (ב"ר מט ד).

"הבית היהודי" של אברהם היה אפוא בית ייעודי שנועד להפצת ההכרה בבורא עולם, ולא בית תמחוי. אברהם נטע "אֶ֖שֶׁל בִּבְאֵ֣ר שָׁ֑בַע" כדי לבצע את המשך הפסוק: וַיִּ֨קְרָא־שָׁ֔ם בְּשֵׁ֥ם ה' אֵ֥-ל עוֹלָֽם" (כא, לג) "שעל ידי אותו אשל נקרא שמו של הקב"ה א-לוה לכל העולם" (רש"י).

ומה בדבר הסיפור המפורסם על אהל אברהם שפתוח לארבע רוחות לשם איתור אורחים והזמנתם? ובכן, סיפור זה לא מופיע כלל במדרשי חז"ל על אברהם, אלא רק על איוב, וכך הוא מצוטט אצל חכמים שונים במרוצת הדורות. רק במדרשים מאוחרים, דוגמת מדרש תהלים (קי) מוזכר שאברהם "עשה לו פונדק ופתח לו פתחים לכל רוח", ואף הם נאמרו על הפסוק: "וַיִּטַּ֥ע אֵ֖שֶׁל בִּבְאֵ֣ר שָׁ֑בַע", שבו החסד הינו אמצעי למטרה של חינוך לאמונה.

במעשי אברהם יש אמנם הרבה חסד, אולם עיקר מידתו ומעלתו היא דווקא צדק. כך הוא מתואר ומתויג בתנ"ך: "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק" (ישעיהו מא, ב), "שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק… הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם" (שם, נא, א-ב). הפסוק המכונן שמנמק את בחירת ה' באברהם קובע: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה… לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (יח, יט). ואכן כשאברהם מנסה לשכנע את ה' להימנע מהשמדת סדום הוא לא פונה אל רחמי ה', אלא בא מכוח הצדק והמשפט ואומר: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!" (שם, כה).

נראה שהגדרת אברהם כהתגלמות מידת החסד נובעת מהזיהוי שלו בתורת הספירות של הקבלה עם מידה זו המתבסס על דברי מיכה (ז, כ): "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם", ומתוך הנגדתו ליצחק שמידותיו דין וגבורה. אולם התבוננות במכלול מעשי אברהם מראה שמרכז הכובד של אישיותו בעשיית צדק דווקא.

כולנו שואבים השראה מאברהם אבינו, ואת מידת החסד ראוי שנלמד ממנו ורצוי שניישם. אולם אברהם היה גם אבי האומה, ואם נשאב ממנו חכמה לחברה ולמדינה, עקרונות הצדק יהיו עמודי התווך שלה. כך ראו זאת גם חכמים שאמרו כי "העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום" (אבות, א, יח). אפשר לתאר את אברהם כעושה חסד עם כל אדם, אף עם עובדי אלילים דוגמת באי אוהלו, עם רשעים כאנשי סדום, ועם דמויות בעייתיות כגון הגר וישמעאל ועוד. אולם אם נאמץ דימוי זה כקו מנחה לחברה, נידרש לבטל במידה רבה את השימוש בכוח כלפי אויבינו, ולהיות סלחנים ביותר כלפי עוברי עבירה שבקרבנו.

אם נבין את פעולות אברהם כנובעות מבקשת צדק נדע להשתמש בכוח, ועם זאת נשכיל להגביל ולרסן אותו באופן שהוא יהיה מוצדק ולא מופרז, נעשה משפט צדק עם מי שנחשדים בעבירות מכל סוג, ועם זאת ניזהר מלדון ולהשמיץ בטרם משפט, נחקור עד תום כשלים של מערכות ציבוריות וממלכתיות כדי לתקנן ונדאג לשותפות צודקת בנטל בתחומי הביטחון והכלכלה. אם "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף… תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ" (דברים טז, כ).