הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)"מזל שיש גויים בעולם", אמר פעם הרב יונתן זקס בחיוך מר, "כדי שלפחות יהיה מישהו בעולם שיעריך את היהדות". זו אחת הפעמים הבודדות ששמעתי את הרב מדבר בציניות, ואולי זה ממחיש עד כמה אמירה זו הייתה משמעותית וחשובה עבורו. כי זה בעצם היה הפרוייקט שלו – ללמד את היהודים, ודרכם את העולם כולו, איזה אוצר יש להם ביד. מה המשמעות הגדולה של להיות יהודי.
אל הרב זקס התוודעתי לראשונה באמצעות ספרו "רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו", שבו הוא מתמודד עם שאלה פשוטה אך נוקבת: למה להיות יהודי? מה קושר אותי, כאדם שחי במאה ה-21, לסיפור עתיק יומין, שלא הייתי שותף לכינונו? באופן בלתי צפוי, הספר הזה, מעבר למסרים הנהדרים שלו, מילא אותי בעיקר בבושה. כשקראתי אותו כבר הייתי אחרי שנים לא מעטות של לימוד תורה וצברתי שעות רבות בלימוד תורה שבכתב ותורה שבעל פה, הלכה ואגדה. והנה, אחרי שקראתי את ספרו של הרב מצאתי את עצמי תוהה בבושה: איך פעם לא שאלתי את עצמי את השאלה הזו? איך אף פעם לא ביקשתי דין וחשבון לעצמי בעניין יהדותי?
אבל הבנתי מדוע. במדינת היהודים, היהדות הפכה לעניין נתון, לנושא המובן מאליו. הרי זו הפרהסיה שלנו. החיים שלנו כאן סובבים סביב התאריך העברי והחגים היהודיים. תחשבו כמה קשה למצוא בארץ אוכל לא כשר, ואם תלכו לאיזורי ירושלים-מודיעין-רעננה, תתקשו למצוא גם מסעדה בלי תעודת כשרות. היהדות בארץ היא עניין נתון, לא מושא לבחירה. לכן אף פעם לא שאלתי את עצמי למה להיות יהודי. כי אין לי ארץ אחרת. אין לי זהות אחרת. אז במה כן התעסקתי? בדיני קטניות פסח (אוהה, כמה אנרגיות זה מוציא מאתנו מידי שנה), ברב אשכנזי או ספרדי, האם מותר לפתוח מטריה בשבת, ועוד ועוד.
אינני מקל ראש בשאלות הללו, ועם זאת למדתי להכיר שאלו לא השאלות הגדולות של החיים ושל היהדות. בשבתו באנגליה, הרב זקס שיתף אותנו בשאלות שצעירים יהודיים שואלים את עצמם בתפוצות. למה להמשיך את המסורת היהודית? ומזה בכלל אומר להיות יהודי בעת הזו? תורתו של הרב זקס שיקפה את מחשבתם של היהודים, שעבורם היהדות איננה מובנית מאליה, ועליהם לבחור בה בכל פעם מחדש. וכפי שהתנסח פעם: "בארץ היהודים הם העם הנבחר. בחו"ל היהודים הם העם הבוחר".
מאז אותו ספר ראשון שקראתי מתורתו, נשבתי בקסמו. הוא עזר לי לעלות קומה בתפיסתי היהודית. הוא השיא אותו אל הגובה כשעסק ברעיונות הגבוהים ביותר של היהדות, אך בצורה זורמת, קולחת ולעתים משעשעת. הוא חיזק בי את הגאווה בלהיות יהודי. מכל מאמר או ספר שקראתי ממנו יצאתי עם יותר ביטחון עצמי בסיפור שלי.
אבל זה לא תמיד החזיק מעמד. קל ליפול למריבות הקטנות של היום יום. נוח להתקוטט על הלכה כזו או אחרת, במקום לעסוק בשאלה מה יש ליהדות לתת לעולם העכשווי. וכך אנו נקלעים שוב ושוב לאותה בעיה. מרוב שאנו עסוקים עם עצמנו, אנו לעתים שוכחים איזו מתנה אדירה יש בידיים שלנו. כמו שני ילדים קטנים שרבים על העטיפה במקום לשחק במתנה עצמה, אנו פעמים רבות מדי רבים על הפיצ'פקס במקום לחגוג את המהות. הדור שלנו היה זקוק למבוגר אחראי שיבוא ויפתח עבורו את המתנה, שיזכיר לו מהי באמת היהדות. והרב זקס עשה זאת עבורנו.
ושלא נתבלבל לרגע. תחושת הגאווה בלהיות יהודי לא היתרגמה אצלו לתחושת עליונות על פני שאר העמים. יש לנו סיפור מיוחד, סיפור מופתי. יש לנו תרבות עמוקה וחכמה. אבל לדתות ועמים אחרים יש גם את הסיפור שלהם. ואנו יכולים ללמוד זה מסיפורו של זה. מי שגאה בזהותו מתוך עומק והבנה לא זקוק להתנשאות שבה לוקים מקצת מעדות היהודים כדי לחגוג את ייחודו. ומי שזקוק להתנשאות שלו, סימן שאינו מחובר באמת לעומק זהותו.
הרב זקס נלקח מאתנו בדיוק לפני חמש שנים. אירועי השבוע – בראשם השבתו של הדר גולדין לקבר ישראל – תפסו בצדק את הכותרות הראשיות. אבל חשוב שנזכור את הרב ותורתו. אני ניסיתי לתרום לכך במעט במאמרים שחיברתי, בפודקסט שפרסמתי על משנתו (חפשו הפודזקס), ובהרצאות שנשאתי. אך יש עוד עבודה לעשות.
פעם חשבתי שחבל שהרב זקס לא עלה לארץ ומונה לרב הראשי לישראל. היום אנו מודה על כך שלא עשה זאת. לא הייתי רוצה שיתחיל גם הוא להתעסק בקטניות.
