ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת חיי שרה נפתחת במות האם הראשונה ומסתיימת בהמשך הדורות. שרה נעלמת, אך דרכה נמשכת ברבקה – באישה הרכה, בעלת החסד, המזהה את האדם הצמא למים וממהרת להשקותו. היא ממשיכה את שושלת הנשים שבאור ובאהבה מחיות את הבית. כאשר נכנסת רבקה לאוהל שרה חוזר הענן, הברכה בעיסה וחוזר הנר.
זלדה, בשירה "שבת וחול", נוגעת בדיוק בנקודה הזו: "לְהַדְלִיק נֵרוֹת בְכָל הָעוֹלָמוֹת – זוֹהִי שַבָת. לְהַדְלִיק נֵרוֹת שַבָּת זוֹהִי קְפִיצַת נֶפֶש הֲרַת נְצוּרוֹת לְיָם נָהְדָר, שֶיֵש בָה מִסְתוֹרִין שֶל אֵש הַשְקִיעָה".
זו אישה שמדליקה נרות לא כדי להרשים, אלא כדי להאיר. היא מדליקה את העולם מבפנים. כך שרה, כך רבקה, וכך כל אם עברייה שנושאת אור מול אש.
אך בעולם שבו הבינה המלאכותית יודעת כמעט הכל, גם הנרות עלולים להיעלם. הטכנולוגיה יודעת לחשב, לצייר, להלחין, אך לא להתפלל. אפשר לבקש ממחשב להדליק נרות שבת, אבל לא להרגיש את הלב הרועד כשהלהבה הראשונה נדלקת. כאן טמון סודה של המצווה – היא מבקשת לא פעולה אלא כוונה, לא אוטומציה אלא נוכחות. ככל שהעולם נעשה יותר טכנולוגי, כך המצוות נעשות אנושיות ורלוונטיות יותר. בעולם שבו יש תחליף כמעט לכל דבר, אי אפשר להחליף נשמה.
ובעוד הטכנולוגיה מתקדמת, האנושות נדמית לפעמים כנסוגה. שוב מתרוממת אובססיה אנטישמית שמלווה את העולם מדורות, נבואתן של שרה ש"לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" ושל רבקה אחריה, המבקשת את ברכת יצחק ליעקב, מתקיימת לנגד עינינו ממש.
glenn-carstens-peters-unsplash
ידעו שתיהן את אשר ניבאו: מוכנות של עמים (שמוצאם מצרותיה של שרה, הגר וקטורה) לפגוע בעצמם רק כדי לפגוע ביהודים. בעבר העולם שתק מול השואה; לאחר מכן, באו האמברגו של דה גול ומחאות "השלום" נגד ישראל. היום, באירופה הטובעת במשבר כלכלי ובדמוגרפיה מתפוררת, שוב מונף דגל חדש של שנאה – הדגל הפלסטיני, סמל לאנטישמיות הלאומית. כדברי קרל מרקס: "ההיסטוריה חוזרת על עצמה, קודם כטרגדיה ואחר כך פארסה".
לאחר ראש העיר האנטישמי בניו יורק, מועמד צעיר בשם אייטן עומד להפוך לראש ממשלת הולנד, והוא מבקש להחרים את ישראל. זו תזכורת לכך שאסור לנו לחפש את האור אצל אחרים, אלא להדליק אותו בעצמנו. כי למדנו בדרך הקשה: לעיתים דווקא "השלום" הורג וה"כיבוש" משקיט.
מאז ההתנתקות נהרגו למעלה מ־2,200 ישראלים – פי עשרות ממה שנהרגו לפני כן. המציאות מלמדת שהברכה מצויה בשיבה לארץ, לא בנסיגה ממנה. אך עלינו לזכור כי בעולם של חוסר צדק, יש צורך גם בצדק תקיף. עונש מוות למחבלים איננו נקמה, אלא הגנה עצמית. כל עוד רוצחי יהודים משתחררים וחוזרים לרצוח, אין אומה ריבונית שיכולה להרשות זאת.
במקביל – נדרש מאיתנו גם לראות את האנושי שבזולת. דווקא בימים של פחד וחשד, יש חשיבות עצומה להנחלת השפה הערבית, לא רק כשפה תקשורתית אלא כגשר תרבותי וערכי. היא יכולה להפוך כלי של הבנה במקום של ניכור, וליצור תקווה בין עמים שחולקים את אותה אדמה. אסור לנו ליפול למלכודת ההכללה. גם עמים אחרים משתנים. סעודיה, למשל, עוברת מהפכה טכנולוגית, תרבותית ואקדמית מרשימה. להקטין אותה לאומה של גמלים זה עיוורון תרבותי, כשם שנאום ה"צ'חצ'חים" היה עיוורון מוסרי. כדאי ללמוד לדבר בכבוד גם על אחרים, זה יסוד אנושי ויהודי כאחד.
ומול העולם, עלינו גם להביט פנימה. "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" – הקב"ה נותן גושפנקה להשמעת הקול הנשי, אך בימינו הרבנות עצמה עדיין סוגרת את הדלת בפני חצי מהעם. נשים וגברים נבחנים לאותם מבחני הסמכה לרבנות, אבל נשים נשאלות רק על הלכות נידה ושבת ודלתות הרבנות עדיין סגורות בפניהן. הגיעה השעה לפתוח את השערים לכולם – נשים וגברים כאחד, להיבחן באותה תורה, באותו אור. דווקא מול עולם מתכחש, עלינו לשמור את זהותנו בגאווה, ולפתוח את שערי התורה והשיח. כך גם בשיח המגדרי-הלכתי. שרה, רבקה, רחל ולאה היו נביאות, שותפות לבריאה הרוחנית. הגיע הזמן להחזיר לנשים את מקומן בשיח ההלכתי הפתוח.
הבשורה האברהמית: "לך לך אל הארץ אשר אראך… ונברכו בך כל משפחות האדמה" מעידה: עם שחי בארצו ויודע את דרכו, מביא ברכה לעולם. ובתוך כל זה, נותרה הדמות של אותה אשת חיל אותה מספיד אברהם, המחפשת ניצוץ של אור. היא מדליקה נרות שבת גם כשמסכים מאירים את העולם, ומזכירה לנו שהאור האמיתי לא נוצר ממגע של זכוכית, אלא ממגע של נשמה.
.
.
