עו"ד פרופ' אבי וינרוטבני ישראל יוצאים מים סוף ונעמדים לומר שירה. בפסוק נאמר (שמות ט"ו, א') "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה', ויאמרו לאמור". מדוע כתבה התורה את המילה 'ישיר' בזמן עתיד, ולא נאמר אז שר משה בלשון עבר? גם המילים "ויאמרו לאמור" טעונות הסבר. לאמור למי? האם פנו למישהו נוסף שיאמר שירה?
רבי לוי יצחק מברדיטשב מבאר את הדברים בהתאם לפירוש של ה"בעל שם טוב" על הפסוק בתהילים (קכ"א, ה') "ה' צלך". וכי כיצד ניתן לומר על הקב"ה שהוא צל שלנו, כאילו אנו העיקר והקב"ה צל? נראה כי הפסוק בא לבטא את האופן שבו ה' נוהג עם האדם. הצל מחקה את תנועות האדם. אם האדם מתנהג עם הקב"ה "על פי דין" ועושה רק את מה שהוא מחויב לעשות, הרי שגם ההנהגה האלוקית עמו היא "על פי דין" והוא יקבל בדיוק את מה שמגיע לו. אבל, אם האדם עובד את אלוקיו במסירות נפש ועושה דברים מעבר למחויב על פי דין, הרי שהקב"ה עוזר לו חוץ לדרך הטבע ולפנים משורת הדין.
רבי לוי יצחק מבאר בהתאם לכך, כי כשישראל אמרו שירה הם גרמו בכך שגם הקב"ה שר כביכול, ולכן נאמר "את השירה הזאת – לה'". המונח 'ישיר' אינו מבטא לשון עתיד, אלא לשון "יפעיל", כי ישראל גרמו בשירתם שגם הקב"ה ישיר, וזה גם פשר המילים "ויאמרו לאמור" – אמירתם גרמה לכך שגם ה' אמר את השירה. ובכן, מה משמעות הדבר שגם הקב"ה שר?
במדרש ילקוט שמעוני (רמ״א) אמרו חז"ל ״בשעה שאמרו ישראל אז ישיר, לבש הקב״ה חלוק של תפארת, שהיו חקוקים עליו כל אז שבתורה: (ירמיהו ל"א, י"ב) ״אז תשמח בתולה״, (ישעיהו ל"ה, ה'-ו') ״אז ידלג כאיל פסח״, ״אז תפקחנה עיני עיוורים״. כיון שחטאו – קרע הקב"ה חלוקו, שנאמר (איכה ב', י"ז) ״בִצע אֶמרתו״ ועתיד הקב״ה להחזירו שנאמר (תהילים קכ"ו, ב') ״אז ימלא שחוק פינו". המילה ״אז״ אינה תיאור זמן אלא 'מילה מנחה' המשמשת חלק מן הקילוס.
נבין זאת מעיון בקנטור של משה. נאמר (שמות ה', כ"ג) ״ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע והצל לא הצלת". בפועל, בברית בין הבתרים נאמר (בראשית ט"ו, י"ג) "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה", ומחמת קושי השעבוד קוצרה הגלות ל-210 שנים. משה אמר "והצל לא הצלת" כתוצאה מקוצר ראייה. המילה "אז" מבטאת במקרה זה התמקדות ברגע אחד מסוים וראייה לטווח קצר שאינה צופה פני עתיד.
נעבור מכאן למונח "אז ישיר". בני ישראל יוצאים מהים וניצבים בתחילת הדרך, שהיא נתיב ייסורים. לפניהם – המדבר הנורא. על שכמם – צידה מועטה. יעדם – ארץ המיושבת בשבעה עמים חזקים. הם לא מגובשים וטרם קיבלו את התורה. למרות אי ודאות מוחלטת זו באשר לעתיד, מתייצב עם שלם, שוכח את מצבו – ושר. אכן, בחטא העגל הייתה נפילה רגעית ״כי בושש משה לבא״ והגלימה נקרעה. אך לעתיד לבוא, נשיר שירה חדשה שאינה רגעית, אלא נובעת מראיית נצח.
"אז – ישיר הקב"ה"! כשם שעם ישראל נהג בהנהגה של "אז" המתמקדת ברגע אחד, והביאה לפסגות של רוממות רוח והודיה לה', כך ינהג עימם הקב"ה ש"ישיר" – כלומר, יתמקד ברגע אחד נעלה שלהם – בלי להעיב עליו עם מעשי עבר ובלי להביא בחשבון חטאי עתיד.
בביאור זה גלומה אפוא סנגוריה על עם ישראל ובקשה מלפני הקב"ה: זכור לנו את הרגע הזה, של השירה – שבו שכחנו עבר ועתיד והתעלינו לפסגות. ריבונו של עולם, נהג גם אתה עם עמך ישראל באותה הנהגה, שבה נהגו הם עימך. שכח להם את העבר ואל תפנה אל נפילות העתיד. דון את עמך ישראל, אהוביך, לפי הווייתם הנוכחית ברגע של רוממות הרוח.
