הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)בשתי פעמים שונות לא יכלו אחיו של יוסף לדבר עמו. הפעם הראשונה הייתה בתחילת תיאור מערכת היחסים ביניהם. הכתוב מלמד בתחילת פרשת וישב כי האחים לא יכלו לדבר אותו לשלום. רש"י ביאר שם כי יש בדברים גם דברי שבח, שהרי לא נהגו בדרך של אחד בפה ואחד בלב, אולם דברי שבח אלה אינם מעלימים את הגנות הגדולה אליהם הגיעה מערכת היחסים שבין האחים – אחים שאינם מסוגלים לדבר האחד עם השני לשלום. פעם שניה מופיעה בפרשתנו שלנו. בשעה שהתגלה יוסף לאחים הם לא יכלו לענות אותו כי נבהלו מפניו.
שתי הפעמים נמצאות למעשה בשני קצוות. שתיקה בין אחים יכולה להופיע בשני מצבים מנוגדים. מצב אחד הוא מצב בו יש טינה עמוקה וגדולה, עד שאין הם מסוגלים לדבר האחד עם השני. העוינות ההדדית היא כה גדולה שאין בכוח המילים לפייס ולקרב. שתיקה שניה יכולה לבוא דווקא מהכיוון ההפוך – הבושה עמוקה כל כך על מעשים שחוללו כלפי האחרים עד שלא ניתן לדבר עליה. מדובר בבהלה פנימית על העוול שגרמו, על כך שמכרו לזרים את יוסף ולמעשה התכוונו להרוג אותו – "ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות" – ועתה מתייצבת האמת מול פניהם ומטיחה את ההאשמה הכבדה בפניהם.
הרבה אנו יכולים ללמוד מהשתיקות הכפולות ולהישמר מפניהם. חלק מאתנו מצוי כעת בסוג הראשון של השתיקה. אין הוא יכול לדבר לשלום עם מי שלדעתו הכריז עליו מלחמה. השטנה ההדדית היא כה קשה, והציפייה להתנצלות ולבקשת סליחה אינם מוצאים מנוח, ובשל כך ישנה התנכרות עמוקה לנכונות לדבר. כיוון שדיבור מחייב גם סוג מסוים של הבנה ושל דיאלוג, שהרי לא ניתן לדבר עם השני בלי להיות נכון להקשיב לו ולתפיסת עולמו, הפער מעמיק והולך, וזה עצמו תהליך המרחיב את הקרע הפנימי.
הרבה אנחנו צריכים לתלות בניסיון שלנו ליצור את השתיקה מהסוד השני. בודדים בעם ישראל מתחילים לקלוט את עומק העוול שנעשה לתושבים המגורשים מבתיהם, וזאת בלי קשר ליחס לעצם המדיניות. יכול אדם לתמוך בהיגיון הפנימי של תוכנית ההתנתקות ולראות בה את המהלך הטוב לעם ישראל. ברם, הדרך בה הדברים נעשו והעובדה שמאחורי מחסום כיסופים לא ניצב איש להמתין למי שגורש מביתו בד בבד עם העובדה שהמערכת הממלכתית לא הייתה מוכנה כלל למה שנדרש ממנה בשעה קשה זו – היא כתם גדול על החברה הישראלית, המצטרף לכתמים נוספים הנובעים מאדישות ואטימות של רוב חזק ושבע מול הנפגעים מהמדיניות המטיבה רק עימו. הדבר נכון גם ביחס למדיניות הכלכלית, כמו גם למדיניות אכיפת החוק כלפי החלש דווקא ולא כלפי הפושע הגדול, ועוד יותר לשחיתות השלטונית הפושה והולכת בדריסת הפרטים הקטנים. לא רק אנחנו עומדים במוקד התמונה כי אם קבוצות נוספות שמדיניות בלתי סולידרית וקהת חושים פוגעת בהן.
מיוסף הצדיק למדנו כי אין דרך אחרת מאשר להוביל באומנות את הפוגעים לכך שייבהלו ממעשה ידיהם שלהם. אי אפשר לכפות את הדבר בכוח, ולהפך – הכוח בדרך כלל משיג את ההפך הגמור. הפיתוי לעשות זאת בהטחה מתמדת של אשמה כלפי השני הוא מאוד גדול, אולם הוא מבוסס על הנחה שגויה הסוברת כי אם אמת מוטחת חזור והטוח היא מחלחלת פנימה. לאמיתו של דבר, יבחן כל אחד את עצמו מה גרם לו לשנות את דעתו, וימצא כי הדרך היחידה הקיימת היא זו שנהג בה יוסף הצדיק – ניסיון מתמיד לגרום לאחר להבין את הפגיעה החמורה בה הוא נהג, ולהמתין עד לשתיקתו המודה בטעותו הגדולה והחמורה. זו דרך ארוכה אך יחידה אפשרית.
ויגש תשס"ו
