והאמת והשלום אהבו

רגעי השיא של המפגש בין יוסף, אביו ואחיו מלווים בהתרגשות רבתי. קולות הצחוק והשמחה נמהלים בבכי של התרגשות. עשרים ושתים שנה של נתק איום, ניכור ושנאה, באו לסיומן. לא באמת. רק לכאורה.

למראית עין השמחה גואה על גדותיה. קול השירה והשמחה נשמע היטב בבית פרעה ובכל מצרים: "עוד אבינו חי" ו"עוד יוסף חי".

ברם, מיד לאחר המפגש העוצמתי והמרגש ובסמוך אליו, מגיע תורה של ה"ריאל פוליטיק". האחים חוזרים ממרומי המרומים אל קרקע המציאות וחוששים לעתידם: "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ".

הפחד הקמאי שמוזן מרגשות האיבה והמשטמה חוזר באחת, והחשש מפני נקמה גובר על הכל. ולא סתם נקמה, אלא נקמה רבתי, מוגשת על מצע של נחמדות, במנה גדושה, ועל "כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ". "כל הרעה", לא רק על חלק הימנה. ויש הרבה ממנה.

אונקלוס, שעל דרך הכלל מתרגם פסוק כצורתו, משנה מעט ממנהגו כאן. את "לו ישטמנו יוסף" אין הוא מתרגם בלשון שטנה-שנאה של סתם 'יוסף', אלא בלשון נטירה של אויב: "וַאֲמַרוּ דִּלְמָא יִטַּר לַנָא דְּבָבוּ יוֹסֵף – שמא ינטור לנו יוסף השונא".

כדרכו, בעל התרגום המיוחס ליונתן מרחיב עוד יותר את היריעה, ומוסיף ומפרש – על בסיס מדרש חז"ל –  גם את המראה המדויק ש"ראו אחי יוסף": "וְלָא הֲוָה מִסְתְּחַר עִמְהוֹן כַּחֲדָא לְמֵיכוּל לַחֲדָא וַאֲמַרוּ מַה דִילְמָא נָטַר לָנָא סָנָא יוֹסֵף" (ובלשון רש"י: "מהו 'ויראו'? הכירו במיתתו אצל יוסף, שהיו רגילים לסעוד על שולחנו של יוסף, והיה מקרבן בשביל כבוד אביו, ומשמת יעקב לא קרבן").

יוסף שרק ביום אתמול חיבק ונישק אותם, החל לפתע פתאום לשוב למנהגו המתנכר מימים ימימה. אך נפטר אביו לבית עולמו, ואין עוד 'יוסף' אלא רק 'צפנת פענח'. לא עוד 'סחבק' וחבר, אלא שליט מצרי, המביט עליהם מלמעלה למטה, מבהיר להם היטב את מקומם ומה בינו לבינם, מסרב לאכול עמם ומעדיף לסעוד בנפרד.

נקימה ונטירה, זאת ידענו משחר ימי עולם, הן צמד לא-חמד ההולך יחדיו. הן מאפיינות את מידותיהם הרעות של בני האדם, טבועות עמוק בליבם, מרצון ושלא מרצון, במודע ובלא מודע.

ודומה שלא לחינם ביקשה תורה, שירדה היטב לנפש בני האדם, למנוע אותן, אסרה עליהן, ואף סמכה אותם ל"כלל הגדול בתורה: " לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה' " (ויקרא יט, יח).

אחת הסכנות הגדולות של נקמה, היא רגש השנאה והבוז המתלווה אליה: "עד היכן כוחה של נקימה? אמר לו: 'השאילני מגלך', ולא השאילו. למחר אמר לו: 'השאילני קרדומך'. אמר לו: 'איני משאילך כשם שלא השאלת לי מגלך'. לכך נאמר: 'לא תקום'." (ספרא קדושים).

זוהי הנקימה הפשוטה, הישירה, מהלך ישיר ובוטה של איבה ושנאה, שניתן לזהותו בנקל ולהישמר מפניו.

גדולה וחמורה פי כמה ממנה היא ה"נטירה". זו לא נעשית באופן ישיר, במהלך קל לזיהוי – וממילא כזה שקל להיערך אליו – אלא בדרך של עורמה, תחבולה ותכסיסנות.

מהלך מתוחכם, שאינו נראה כלפי חוץ, ומכאן סכנתו: "עד היכן כוחה של נטירה? אמר לו: 'השאילני קרדומך', ולא השאילו. למחר אמר לו: 'השאילני מגלך'. אמר לו 'הא לך, איני כמותך שלא השאלת לי קרדומך'. לכך נאמר: 'לא תטור'".

כלפי חוץ המשאיל הוא איש נפלא, נהדר, נדיב לב. הוא אינו נוהג כחברו, מתעלם ממשקעי העבר וניאות להשאיל לו את קרדומו. אבל אז הוא מוסיף משפט קצר, זנב אמירה חדה כתער שטומן בחובו את כל הרוע שבעולם: "הא לך, איני כמותך שלא השאלת לי קרדומך".

"איני כמותך". תזכור היטב מי אתה (נבל ואיש רע מעללים) ומי אני (צדיק יסוד עולם).

לעתים דווקא "חיבוק הדב" הפטרוני הוא הרע מכל רע. וכמו שמפרש המלבי"ם על אתר, על בסיס פסוקו של החכם באדם (משלי כה, כא): "אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם": "שהנקמה היותר גדולה מאויבו הוא אם תחת איבתו והרעה שעשה לו ישימהו מאוכלי שלחנו ויעשה עמו אך טוב וחסד, שאז יזכור תמיד מה שהוא הרע לעשות, וזהו שנאמר (בפסוק הסמוך): "כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ". במקום לנקום בשונאך עליך לחבקו 'חיבוק דוב', עד שייחנק רחמ"ל.

בחוזרם אל קרקע המציאות, מבינים אפוא האחים היטב את האתגר הניצב בפניהם: "לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף". לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף? שמא ינקום בנו? בוודאי ישטמנו יוסף!

תגובת האחים אינה מאחרת לבוא. בניסיונם להיחלץ מן המיצר, הם לא בוחלים בשום דבר, גם במחיר האמת: "וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף: אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ, וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו".

"אביך ציווה". האמנם? ומדוע "אביך" ולא "אבינו"? כפי שפירשו חז"ל, והמפרשים בעקבותם, לא היה ולא נברא. לא ציווי ולא כלום. אבל המטרה מקדשת בעיני האחים את כל האמצעים.

בניסיונו לבאר מה מקום יש כאן ל"ציווי", מתרגם יונתן, שוב בעקבות מדרשי חז"ל: "וּפַקִידוּ יַת בִּלְהָה לְמֵימַר לְיוֹסֵף". האחים מצווים על "בלהה", לא אחרת מאשר השפחה שבזו לה בעבר. אכן, ביודעם היטב שיוסף התחבר לבניה ("והוא נער את בני בלהה") הם מצווים עליה לפעול כמתווכת ולשכך את חמתו ושנאתו של יוסף.

בניסיונם להציל עצמם מרדת שחת, האחים גם אינם בוחלים – כדרך רבים גם בימינו – לגייס לעזרתם גם את הקב"ה, לא פחות: "שא נא לפשע עבדי א-להי אביך". האחים שבים ומזכירים ליוסף, שמא שכח לרגע מיהו האדון: "אם אביך מת, א-להיו קיים ואנו עבדיו" (רש"י על אתר).

אבל מעל כולם ניצבים השקר והכזב: "אביך ציווה לפני מותו"! וכפירוש רש"י הנסמך על מאמר חז"ל: "שינו בדבר מפני השלום, כי לא ציווה יעקב כן שלא נחשד יוסף בעיניו".

"שינו בדבר מפני השלום". אכן, לעתים אין מנוס מתרבות השקר, ולו כדי להשיג את השלום הנכסף.

כך במקרה זה, כך פעמיים אצל אברהם אבינו ("אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך וחייתה נפשי בגללך" (בראשית יא, יב-יג) וכאשר מגיע אברהם אל מלך גרר ומציג את שרה כאחותו ולא כאשתו (שם כ, ב); כך אצל יצחק אבינו, "וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה" (כו, ז), וכך אצל יעקב אבינו העוקב את עשיו אחיו וגונב את ברכותיו, ואומר לאביו – פעמיים, לא פעם אחת: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ… וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו? וַיֹּאמֶר אָנִי!" (כז, כא-כד).

"היתר" זה, של "שינוי מפני השלום", עשוי בנקל לעמעם ולהשכיח את האיסור הגדול "מדבר שקר תרחק!" (שמות כג, ז). דבקות בו עשויה להפוך ולהיות אורח חיים, הרגל  תמידי. וכדי ביזיון וקצף.

אם מבקשים אנו להיות חפצי חיים באמת, אנשי יושר ויושרה, "פועלי אמת שפעולתם אמת", ולא ח"ו עושי רמייה, רֶשַע ועוול,  על כולנו לזכור, שלא מדובר בהיתר ללא מצרים, היתר של קבע, אלא רק בהיתר דחוק, היתר לשעה, זמני. ניתן לנקוט בו רק כצעד אחרון, כשאין מוצא אחר, וגם אז רק "במידה שאינה עולה על הנדרש".

כך- בימים ההם, וכך – בזמן הזה. גם בחיינו היומיומיים, וגם בגן התעתועים הפוליטי והמדיני.

"והאמת והשלום אהבו". קודם "אמת", ורק אחר כך – "שלום".