אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)כשהייתי מחנך בתיכון, בטיול שנתי אחד, הגענו לאכסנייה באזור בית שאן. מראש סיכמנו עם מנהל חדר האוכל שנגיע בשעה שמונה בערב.
עקב בלת"מים ועיכובים, בסופו של דבר יצא שרק לקראת תשע וחצי האוטובוסים של הישיבה התיכונית הגיעו למתחם האכסנייה, כך שרק לקראת רבע לעשר התלמידים התחילו לאכול. כמובן, רכז הטיול עדכן את מנהל חדר האוכל על האיחור. האחרון מצידו הבטיח לרכז שהכל בסדר ושהוא יעשה הכל כדי שהישיבה תהיה מרוצה.
תוך כדי נסיעה לאכסנייה, התלבטנו הר"מים בינינו מה לעשות עם תפילת ערבית: מצד אחד, רצינו שהתלמידים יתפללו לפני האוכל, כי ידענו שאחרי שהם יהיו שבעים הם כבר ירצו ללכת לחדרים שלהם, ולך תתחיל לתפוס אותם עכשיו לתפילת ערבית; מצד שני, מנהל חדר האוכל בוודאי משאיר במיוחד את הצוות שלו שם בגלל האיחור שלנו, וזה לא הוגן כלפיהם. מה הם אשמים שאיחרנו?
החלטנו בסופו של דבר לדחות את תפילת ערבית כדי שהעיכוב לא יהיה גדול יותר, ולא רק זה אלא שגם נגיד לתלמידים שהחלטנו לדחות את תפילת ערבית לאחר האוכל, כדי לא לגרום לעוגמת נפש לצוות חדר האוכל.
ואכן, איך שהתלמידים נכנסו לחדר האוכל, רכז הטיולים החל לזרז אותם לאכול, ואפילו מנהל חדר האוכל הגיש את כל האוכל בפעם אחת, לבקשתו על הרכז. בנוסף, הוחלט לוותר על דבר התורה. הכל כדי לקצר את הארוחה ולא למרוח אותה בגלל הבלת"ם שלנו.
pexels-cottonbro
זו הייתה הפעם הראשונה שהתלמידים בישיבה הצליחו לסיים ארוחה ב-35 דקות! בסוף הארוחה ניגשה לעבר רכז הטיולים אחת מעובדות המטבח עם המדים והכובע ואמרה לו: "רציתי להגיד לך תודה רבה שהיית כל כך רגיש והתחשבת בנו. אני אם יחידנית, ויש לי ילד שאני כל כך משתוקקת לראות אותו בסוף היום בגלל שאני עובדת כל כך קשה. בכל בוקר אני מכינה לו אוכל שיכניס למיקרו, וככה הוא בעצם מגדל את עצמו, אבל הלב שלי מתפוצץ… היום התלמידים של הישיבה שלך איחרו, והרגשתי שבא לי פשוט למות… ועכשיו, בגלל ההחלטה שלך, התקשרתי לבני והבנתי שהוא עוד ער… אז תודה רבה על זה".
רכז הטיולים ממש התרגש מהמילים שלה, ולא יכולתי שלא להיזכר בסיפור שאבא שלי שיחי' סיפר לי על 'החפץ חיים': אחד מהגבירים של העיירה הזמין אותו להתארח אצלו בשבת. ה'חפץ חיים' התנה את ביקורו בכך שהארוחה תהיה קצרה מאוד וכל דברי התורה שיאמרו בה, יאמרו לאחר הארוחה, כדי שהעוזרת תוכל להשתחרר לבית שלה ולהתחיל ולאכול את ארוחת ליל שבת שלה בעצמה ביחד עם המשפחה שלה.
בכל בית ספר, ישיבה ואולפנה יש אב בית. ואותו אב בית צריך לדאוג לסדר את כל הכיסאות, כי יש מחר ביקור של המפקח. לא תמיד זוכרים שלפעמים אב הבית הזה כבר מבוגר בשביל לסחוב לבד את הכיסאות.
כמה טוב במקרים כאלו להיזכר בראש הישיבה. ראיתי אותו לפני כמה שנים עומד ליד הכיור ושוטף בעצמו כלים על בסיס קבוע. שאלתי אותו: מה אתה עושה? הוא ענה לי באדישות: "אני לא אוהב שאף אחד מנקה את הלכלוך שלי – גם אם קוראים לו 'מנקה' והוא מקבל על זה תשלום".
איזה מלך.
