הרב ד"ר יצחק בן דוד, ראש בית המדרש שערי ציון להכשרת רבני עריםהסיפור מוכר לכולנו; קשה, נוקב, ומטלטל עד תהום, יעקב המחופש ניצב מול אביו, בזהותו הבדויה כעשיו אחיו.
המקרא אינו חוסך מאיתנו את הספקות העמוקים המתעוררים בליבו של יצחק. מן הרגע הראשון, הוא מתקשה להאמין שהאדם העומד לפניו הוא אכן בנו בכורו אהובו, עשיו. רגע אחר רגע מתחדד בו הפער בין הקול לבין המגע, בין ההיגיון והאמון הבסיסי שלו בילדיו, לבין המציאות שהוא רואה לנגד עיניו. שוב ושוב הוא שואל, כמעט בתחינה: "האתה זה בני עשיו?"
לפי הקריאה הרווחת, יצחק אכן מתלבט, אך לבסוף משתכנע. הוא מדחיק את הספקות, מחליט להאמין לבנו העומד מולו, ומברך אותו מתוך הנחה שזהו אכן עשיו. בהתבוננות נוספת בסיפור, נראה שקשה עד מאוד לקבל מסקנה זו. הספקות שכרסמו בו היו עמוקים מדי מכדי לקבל את המסקנה שהוא פשוט הצליח לעוקרם מליבו, ולהשתכנע בלב שלם שאכן עשיו הוא העומד לפניו.
ואף אם נאמר שיצחק הכריע את הספק לטובת מתן אמון בזהותו של עשיו, כיצד נוכל להבין את תגובתו לאחר שיעקב עוזב את ביתו, וכאשר מייד לאחר מכן מגיע עשיו האמיתי: "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד. וַיֹּאמֶר: מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא?! וָאֲבָרֲכֵהוּ, גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה". גם אם נאמר שבתחילה הכריע יצחק להאמין לתרמית, הרי ברור שכעת כשעשיו ניצב לפניו ומבקש את ברכתו, התמונה מתבהרת עבור יצחק והוא כבר יודע היטב שמי שעמד לפניו לפני מספר רגעים אינו עשיו, אלא יעקב בנו. מהי אם כך פשרה של ההפתעה העמוקה והמוחלטת שאותה הוא מביע כלפי עשיו?
לאור כל השאלות הללו, נראה שיש לקרוא את כל הסיפור אחרת. ייתכן שיצחק לא האמין באמת לתרמית, אך בכל זאת בחר להתמסר אליה ולפעול כאילו קיבל את זהותו של יעקב כעשיו. השאלה המתבקשת היא: מדוע? התשובה לכך נעוצה בניסיון להבין את התמונה הגדולה יותר של הדרמה המשפחתית והתיאולוגית שבה נטוע יצחק.
שני כוחות אדירים מושכים אותו לכיוונים מנוגדים: מן הצד האחד, מחויבותו של יצחק לנבואה ולברית. יצחק יודע את דבר ה' לרבקה: "ורב יעבוד צעיר". הוא רואה בעצמו כיצד אישיותם של שני בניו מתפתחת, ויודע מי מביניהם ראוי לשאת את ההמשכיות הרוחנית של האבות.
ומן הצד השני, מחויבותו כאב. יצחק, אולי יותר מכל דמות אחרת במקרא, יודע עקידה מהי ומהו גירוש. הוא חווה בילדותו את גירוש ישמעאל, ובנעוריו את העקידה. הוא יודע מה פירושה של נטישה, מה טעמה של טראומה, ומהו המחיר של ויתור על בן. הוא איננו מוכן ואיננו מסוגל לשאת את הכאב הזה שוב, הפעם כלפי בנו שלו. יצחק קרוע, הוא איננו יכול להפקיר את עשיו, אך גם איננו מוכן להפר את הנבואה.
והנה מגיעה התרמית של יעקב ורבקה, ופותחת בפניו פתח שלא העלה בדעתו. ברגע של הבנה פנימית עמוקה, יצחק קולט שהתחזות יעקב פותרת את הסתירה הבלתי נסבלת שבה הוא חי: אם יאפשר לתרמית להתרחש, הוא יוכל לברך את יעקב כממשיך הברית מבלי לבגוד בבכורו עשיו. הברכה תלך ליעקב, כפי שצריך, אך הקשר האישי, החם והקרוב יישמר לעשיו.
ואכן, כך מתגלגלים הדברים מכאן ואילך: יעקב יוצא לגלות ארוכה, ואילו עשו נשאר קרוב לאביו, עד מותו. בדרך הזו, יצחק יוצר מודל אנושי נדיר: הוא מסרב לוותר על הברכה ונצחיותה, אך גם מסרב לוותר על הקשר האישי שלו עם ילדיו. הוא בונה בתוכו מרחב שבו שתי המחויבויות מתקיימות זו לצד זו, למרות כל המתח והמורכבות שביניהן. דמעות העקידה אולי טשטשו את עיניו ואת ראייתו, אך נדמה שגם זיככו את ליבו. הן העמיקו בו רגישות אנושית והורית, לצד נאמנותו העמוקה לברית שאותה ירש מאברהם.
בדרכו הייחודית, יצחק מציע לנו שיעור רלוונטי מתמיד: הוא מסרב להכניס את חייו לתבנית דיכוטומית של "או-או". לא לבחור בין הנבואה לבין הבן האהוב, בין המשכיות ההיסטוריה לבין החום האנושי הבסיסי. יצחק מגלה שאפשר ללכת בשביל צר שבו נשמרים גם ערכי הברית הגדולים, וגם ערכי המשפחה הפשוטים והפרטיים. הוא מלמד אותנו שהעולם אינו רק שחור ולבן; יש בו מרחב שבו הערכים הגדולים והקשרים הקרובים אינם אויבים זה לזה. לפעמים, דווקא מתוך הספק והקרע, נולדת האפשרות לדרך שמכבדת את שניהם.
זו תרומתו העמוקה של יצחק: הוא לא רק נשא את הברית של אברהם, אלא גם הוסיף לה ממד של אנושיות, איזון ורגישות. ובעולם שלנו, שבו גם אנחנו נקרעים לעיתים קרובות בין חלום גדול לבין אחריות קרובה, דרכו של יצחק ממשיכה להיות מקור השראה: לזכור את הברית ואת הנצח, אך לא לשכוח את האנושיות הפשוטה.
