ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת תולדות עוסקת בשורשיו של העם היהודי – לא רק באבות ובבנים, אלא במשמעות העמוקה של השתייכות לדור חוליה בשרשרת נמשכת. כבר מהפסוק הפותח "ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק", התורה מדגישה את ההמשכיות: לא רק קשר גנטי, אלא רוחני, מוסרי ותרבותי. אברהם הוליד את יצחק, אך גם יצחק נושא את דרכו של אברהם ומעצב אותה מחדש. הוא איננו העתק של אביו, אלא ממשיך דרכו בדרכו.
יש סיפור מפורסם על בן-גוריון ויצחק טבנקין, שני המנהיגים הציוניים, שהתלבטו ביחס להצעה בינלאומית כלשהי ליישוב העברי. טבנקין אמר אז: "התייעצתי עם סבא שלי שכבר נפטר, ועם הנכד שלי שעוד לא נולד". כלומר, הסיפור לא מסתכם רק בי, כאן ועכשיו. אני חוליה בשרשרת של כל העבר ושל כל העתיד, והמעשים שלי משפיעים. זהו ליבה של פרשת תולדות – תודעת הזמן היהודית. האדם איננו חי רק לעצמו, אלא נושא על כתפיו את עברו ומוריש את דרכו לעתיד. גם החלטות לאומיות ואישיות מתבשלות מתוך אחריות כפולה לדורות שקדמו ולדורות שיבואו.
דווקא בתקופה שבה הזהות נעשית נזילה, פרשת תולדות מזכירה לנו שהשורש איננו עול, אלא עוגן. החברה הישראלית חווה כיום טלטלות עמוקות פוליטיות, תרבותיות, אמוניות, אך מאחורי כל ויכוח מסתתרת שאלה אחת: מי אנחנו, ומהן התולדות שלנו? האם אנו רואים את עצמנו כפרטים מנותקים או כחוליות בשרשרת של אמונה, עם וייעוד? המאבק בין יעקב לעשיו איננו רק מאבק בין אחים; הוא מאבק בין תפיסות עולם. יעקב מבקש לבנות זהות ערכית מבוססת על ברכה, רוח, לימוד ויצירה מוסרית; עשיו, לעומתו, מבקש סיפוק מיידי: "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה".
זוהי תמונת מראה לתרבות המערבית של ימינו, תרבות שוויתרה על אחריות, על שורשים, על קדושה. אירופה, שאיבדה את אמונתה בעצמה, שוב ניצבת מול משבר מוסרי עמוק. חוסר האמפתיה לכאבם של יהודים, גל האנטישמיות הגואה והכשל להגן על ערכים בסיסיים – כל אלה מצביעים על אובדן זהות. זו איננה שאלה של ימין ושמאל, אלא של חיים או ניתוק, של רוח או ריק.
ישראל, לעומת זאת, מתמודדת עם שאלה אחרת: כיצד שומרים על זהות יהודית מגובשת גם במחלוקת, גם בתוך כאב. בתוך סערת המלחמה, מתרחש בארץ תהליך מרתק: התחדשות רוחנית. נשים וגברים, ובעיקר בני נוער מכל המגזרים, פוקדים שיעורי תורה, מקיימים סליחות המוניות, מפרישים חלה ומבקשים לגעת מחדש באמונה. אולי דווקא הרגעים הקשים מזכירים לנו מהיכן באנו, ולאן אנחנו רוצים לחזור.
אם נבקש להבין כיצד שומרים על שרשרת הדורות, נצטרך לחזור לשורש: החינוך. מערכת חינוך שאיננה מעודדת שאלות אלא ציונים, איננה מגדלת תלמידים אלא טכנאים. תולדות מלמדת אותנו שהלמידה האמיתית צומחת מן החיפוש, מן ההתלבטות, מן המאבק הפנימי בין "קול יעקב" ל"ידיים ידי עשיו". ג'ון דיואי, הפילוסוף האמריקאי, טען כי למידה אמיתית נוצרת כאשר הילד שואל שאלה מתוך עולמו. בישיבת וולוז'ין כבר הבינו זאת לפני מאות שנים: לא די בלדעת, צריך להבין, להרגיש ולהטיל ספק.
אחרי 7 באוקטובר, כשהתברר עד כמה המציאות דורשת חשיבה עצמאית, יוזמה ואחריות, התחדדה ההבנה שדור העתיד של ישראל חייב להיות דור חושב. דור שמחובר לשורשיו אך מסוגל להנהיג מחדש, כשם שיעקב נושא את מורשת אברהם ויצחק ומחדש אותה בגולה.
תולדות איננה רק שושלת ביולוגית, אלא אחריות חברתית. בחזית נלחמים חיילים ואנשי מילואים, ובבית מעסיקים, עובדים ומשפחות נושאים בעומס אדיר. זוהי שעת מבחן למידת הערבות ההדדית שלנו. האם אנחנו רואים זה את זה? האם אנו נושאים יחד את הנטל? הברכה שניתנת ליעקב – "וייתן לך הא-לוהים מטל השמיים", היא גם ברכה של נתינה. חברה נמדדת לא רק בכוחה אלא ביכולתה להעניק, לתמוך, להרים את החלש. גם האמנות, לפי טולסטוי, נבחנת לא רק ביופייה אלא במוסריותה: האם היא מקרבת אותנו לטוב, או מרחיקה ממנו.
יעקב ועשיו מלמדים אותנו שברכה אמיתית איננה נמדדת בחומר, אלא ברוח. החברה הישראלית, תרבותה וחינוכה, נבחנים בדיוק במקום הזה: האם יצירתנו מקדשת חיים, זהות, ערבות, אמת. פרשת תולדות מזכירה לנו שהעבר איננו נוסטלגיה, אלא מצפן. בימים של בלבול וזהות מתערערת, היא מזמינה אותנו להתייעץ, כמו טבנקין, עם הסבא שכבר נפטר ועם הנכד שעדיין לא נולד. להביט אחורה באהבה, קדימה באחריות, ולהבין שכל מעשה שלנו הוא חוליה בשרשרת גדולה מאיתנו.
