לחיות בשאלה

אני רוצה להזמין אתכם לחזור קצת בשאלה.

ולא, אני לא מתכוון לכפירה או לאפיקורסות, וגם לא לעזיבת הדת. אני מתכוון לטבעם האותנטי של החיים האמוניים, וביתר דיוק למקומה של השאלה בעולמנו. כי נראה לי שבשיח הדתי, איבדנו זה מכבר את היכולת הזו – גם להצליח לשהות בשאלה, וגם לחבק את השאלה ככלי להתקדמות וכשער לאמונה וללימוד תורה.

לאחרונה פרסמה אישה אחת (שאינני מכיר) שאלה בקבוצת פייסבוק על עניין הלכתי מסוים. אינני יודע למה היה לה חשוב להזכיר את זה, אבל היא כתבה שהיא מחפשת חוות דעת "אורתודוקסית-הלכתית" ולא כזו שמעגלת פינות. כדוגמה היא הזכירה את הדברים שכתבתי בפייסבוק לפני כמה שנים על סוגיית הסוכה במרפסת בבניינים רבי קומות. כזה, היא אמרה, אני לא רוצה.

עוד לפני שאסביר במה מדובר, אומר שדיבורים כאלה די מייאשים אותי. כי בלא כל קשר לנושא הדיון, קשה לי עם הסגנון. הנה לפנינו אנשים המבקשים להקפיד על כל קוץ בהלכה, אך עושים זאת באמצעות לשון הרע, כינויי גנאי, ובכלל מתכחשים לדרך הארץ הבסיסית ביותר הנדרשת מבן אדם. וזה מייאש. כי כשאדם עושה רע ומודע לרע – יש לו תיקון. אבל אדם שעושה רע במחשבה שהוא עושה טוב – אותו יהיה קשה מאוד לתקן. כי הוא צדיק בעיני עצמו, וכל מה שהוא עושה זה לכאורה לטובת העולם.

על אנשים שכאלה קונן ישעיהו (פרק ה): "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך". הרמב"ם ראה בכך ביטוי לחולי נפשי (הלכות דעות פרק ב), והרב יונתן זקס (בספרו 'לא בשם הא-ל') כינה את מעשיהם "רוע אלטרואיסטי". פרופ' שלום רוזנברג מצא את שורשם ב"להט החרב המתהפכת", שהוצבה בפתח גם עדן לאחר גירוש האדם משם – אותה חרב, שמהפכת את הרע לטוב ואת הטוב לרע, ומונעת בכך את תיקונו של האדם.

נשוב כעת לתוכן העניינים. במה מדובר?

ובכן, לפני כמה שנים, בסמוך לחג הסוכות, כתבתי פוסט ובו שיתפתי בבעיה שבה נתקלתי בעת כהונתי כרב קהילה בדרום נתניה. בנו שם עשרות גורדי שחקים, והדבר הקשה מאוד על אנשים לקיים את חג הסוכות כהלכתו. לא בכל מקום היה אפשר לבנות סוכה בחצר הבניין, וגם אם הייתה סוכה משותפת, לא כולם יכלו לרדת הרבה קומות כדי לאכול בה. וזאת, מבלי שדיברנו על שינה בסוכה, שהיא עיקר מצוות החג, שאינה אפשרית כלל בבניינים כאלה. מציאות זו גרמה למשפחות רבות פשוט לוותר על מצוות הסוכה ולא לקיימה.

בפוסט המדובר תהיתי בקול, האם בהתחשב בעובדה שאנו עוברים יותר ויותר לצורת בנייה שכזו, איננו נקראים להכשיר סוכות שנבנות במרפסת. הודיתי שאינני מכיר מקור שמכשיר זאת, ולכן סיימתי את דבריי בסימן שאלה; מתוך תחושה אמיתית של מצוקה ומתוך קריאה לדיון ציבורי בנושא. חשבתי שככה עובד בית מדרש: שמעלים שאלה וזורקים אפשרויות לחלל האוויר מתוך ציפייה לשיח פורה.

ואמנם, היו מספר דיונים מעניינים שהתפתחו בעקבות הפוסט. אבל אצל אחרים השתחרר ישר הקפיץ המתוח. מה לא ספגתי: כינויי גנאי ונאצות, "מי שבירך" למיניהם, ואפילו מאמרי דעה מנומקים מדוע אני מהווה איום על היהדות. כן, הבנתם נכון. אני, עידו פכטר, שכתב פוסט בן 300 מילה בפייסבוק, מהווה איום על היהדות ההיסטורית כולה. ואני, מה בכלל ביקשתי, לחשוב כיצד ניתן לעזור לאנשים שלא מקיימים מצוות סוכה לקיים את המצווה. זה איום על היהדות, לא פחות.

והנה, גם כעת, מספר שנים אחרי, עדיין כותבים ומזכירים את הפוסט הזה. ואותה כותבת היא לא היחידה; זה פוגש אותי מספר פעמים בשנה. וכל כך למה?

כי אנשים מתקשים להחזיק סימני שאלה בחיים הדתיים שלהם. במקום להסתקרן, לחשוב מחדש, בתוך הקופסה ומחוצה לה, במקום לקחת נשימה, להקשיב לקושי ולהרהר במצוקתם של אלה שאינם יכולים לחגוג כהלכה את חג הסוכות, הם חיים בסימני קריאה. כאילו כל עולם ההלכה העשיר שבידינו הוא משחק בינארי של אפס ואחד, ויש רק מותר או אסור, מצווה או סכנה ליהדות. ואין מרחב ביניים, ואין רצף, ובעיקר – אין מוכנות נפשית ורוחנית להיפתח לחשיבה מחדש על ההנחות המקובלות, לחיות בשאלה ולהישאר בספק.

אז השבוע, כשהחזירו אותי (שוב) אל פולמוס הסוכה, אני רוצה לשוב ולהזמין אתכם לחזור בשאלה. להפוך את החיים הדתיים שלנו לקצת יותר עשירים ותוהים. להיות קצת יותר כמו אברהם ומשה, הרמב"ם ורבי יוסף קארו. נאפשר לעצמנו להתהלך עם המחשבות שלנו ועם הספקות שלנו, מבלי לחשוש ולפחד שישר ישפטו אותנו לשבט או לחסד