כי ככה בא לי

פסוק נפלא נגלה לי בפרשה. כזה שאני נוהגת לומר בביתי לפחות אחת לשבוע, בפנים זועפות ומתוסכלות: " לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה, הַיּוֹם: אִישׁ, כָּל-הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" (דברים י"ב, ח').

הנה נמצאת לנו אסמכתא לומר, ובעיקר- להפנים: לא נכון לעשות כל מה שמתחשק ומתי ואיך שרוצים. ויותר מזה: חובת אדם בעולמו להתאמן ולהתנסות בדחיית סיפוקים, להכניס עצמו להקשר חברתי ולפתח מעט צניעות וענווה. שהרי על ידי כך תיכון נפש בריאה וגם חברה יציבה ומוסרית.ואולם, מה רב המרחק בין האידיאל למציאות….

אם בעבר, האמירה הנ"ל היתה מתקבלת ללא עוררין, הרי שכיום, בָּעולם נְטול הסמכות, חסיד ההגשמה העצמית, לוחם חופש הביטוי ומחוקק "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" – המסר הפוך ממש. "עוּף על זה", "שים פס על מה שהם אומרים", "לכי עד הסוף עם האמת שלך". אמירות מעין אלה נשמעות לרוב ויש בהן חשיבות, אך מחירן גם בלבול ומבוכה (שהרי רבים מאתנו אינם יודעים באמת מה הם רוצים).

פרשת השבוע מכינה את העם הנכנס לארץ לחיים שאינם חגיגה גדולה ומתמשכת, אלא זירת התמודדות וכיבוש. קריאת הכתוב מלמדת אותנו שלא רק בכיבושם של עמים אחרים מדובר, אלא דווקא ובעיקר בכיבוש היצר. כנער / נערה המקבל עליו עול מצוות, כך נדרש העם (ואנחנו) הנכנס לארץ ,לריסון, למשמעת ולשיקול דעת בכל אחת מזירות חייו.

מרתק לגלות גם, כי על פי הפשט, ההליכה לפי הרצון האישי, לא הייתה מעולם מטרה, אלא מציאות זמנית שכנראה נצרכה לעם העבדים, שעשה את דרכו ממצרים לארץ ישראל, על מנת לגבש זהות אישית ולבסס קשר, תפילה ומערכת יחסים פרטית ואותנטית עם הבורא.  כעת, לאחר 40 שנה,  בגר העם ובָּשלוּ התנאים להחלפת רצון כל איש ואיש(ה) ביעד האמתי – מילוי של רצון גבוה מזה הפרטי, רצונו של בורא עולם, שיש בו אמת וצדק אחד ומוחלט.

מתוך הבנה זו, אציע להביט בהווה ולראות בו לא אסון או הוכחה לכשל חינוכי-תרבותי, אלא שלב טבעי ואף הכרחי כנראה, במסע ארוך נוסף שלנו אל הארץ המובטחת. (ראה תשע"ח)