היתרון של האמונה המונותאיסטית על פני אמונות אחרות

באמצעות התיאולוגיה המקראית דרך יהדות אתיופיה, הדגשתי בעבר את המהפכה של המקרא ברעיון האמונה המונותאיסטית – האמונה באל אחד. במובן הזה, האמונה המקראית הצליחה לקדם את המין האנושי יותר מכל דת אחרת בהיסטוריה, בזכות העובדה שהביאה לעולם את רעיון האחדות האלוהית. באותה הזדמנות אף ציטטתי את הסופר הרוסי טולסטוי, שעמד על ייחודיותו של העם היהודי: "היהודי — מהו? היהודי הוא סמל הנצחיות. הוא, שלא השחיטות ולא העינויים יכלו להשמידו, לא אש ולא חרב האינקוויזיציה מחקו אותו מעל פני האדמה. הוא היה הראשון להכריז על דברי אלוהים, שומר הנבואה ומוסרה ליתר האנושות. אומה כזאת אינה יכולה לכלות. היהודי הוא נצחי — סמל הנצחיות".
עם זאת, שמעתי אז ביקורת נוקבת שטענה כי המהפכה המונותאיסטית של המקרא, המזוהה עם אברהם ומשה, הביאה לעולם לא רק התקדמות אלא גם אלימות וקיצוניות דתית. נטען כי לפני הופעת המונותאיזם לא התקיימה הבחנה בין "דת אמת" ל"דת שקר". לפני זה, ערים וארצות שונות התקיימו זה לצד זה בשלום יחסי. אך מאז הופעת האמונה באל אחד, החלו תופעות של שריפת מקדשים, ניתוץ פסלים ושחיטת כוהנים כופרים. המקרא עצמו מתעד מעשי טבח וכיבוש בשם האמונה. במילים אחרות, נטען כי לצד התקדמותה של האנושות בעקבות המונותאיזם,הופיעה גם קנאות דתית שהובילה לאלימות רבת שנים בין הדתות המונותאיסטיות. אז מהו באמת היתרון של האמונה המונותאיסטית?

לכאורה, יש בכך הרבה מן האמת, שכן אין באמת הבדל מהותי בין אמונות שונות, כי בסופו של דבר המבחן האמיתי הוא האדם עצמו – איך הוא מתנהג וכיצד הוא מתנהל בחייו. גם אם אני מאמין בא-לוהים, בפועל, בני האדם הם אלה שמפרשים את האמונה ומעצבים את אופן מימושה במציאות. פרופ' ישעיהו ליבוביץ עמד על פרדוקס זה: הפרדוקס של האמונה וההלכה הוא ש"ההלכה מושתתת על האמונה, אך גם מבססת את האמונה. הדת היהודית יוצרת את האמונה שעליה היא מושתתת. זהו פרדוקס לוגי, אך אינו פרדוקס דתי".
כלומר, בסופו של דבר זה לא משנה במה אדם מאמין, אלא איך הוא מתנהג. אפשר להאמין באלוהים ולהיות "ביוב מהלך", ואפשר להאמין בכבשה ולהיות אדם הכי מוסרי. אמונה אינה ערובה למוסריות; ההתנהגות והבחירות שלנו הן הקובעות את הערך האמיתי של אמונתנו. ולכן, מה באמת היתרון של האמונה באל אחד על פני אמונות אחרות?
לדעתי, התשובה לכך אולי מצויה בתיאולוגיה של יהדות אתיופיה. במסורת זו, אין הבחנה בין מצוות שבין אדם לחברו למצוות שבין אדם למקום. אמונתו של האדם נמדדת ונבחנת דרך היחס שלו לזולת: האם הוא אנושי, גומל חסד, הולך בדרך ישרה ודובר אמת? כפי שאמר לי דודי, דניאל מנגשה ז"ל: "מה אכפת לך במה אחרים מאמינים? עסוק באמונה שלך ובאיך שאתה עומד מול א-לוהים. אל תעסוק בלתקן אחרים, אלא רק את עצמך".
בתיאולוגיה זו, המאמין אינו שואל האם דתם של אחרים היא "דת אמת" או "דת שקר", אלא מתמקד בעמידתו האישית מול אלוהים. האמונה באל אחד, לפי גישה זו, איננה הצדקה לשפוט או להמיר את אמונתם של אחרים, אלא קריאה לעבודה פנימית ותיקון עצמי. אמונה אינה עוסקת בכפייה דתית או בשיפוטיות כלפי אחרים, אלא בתיקון פנימי. זו הסיבה לכך שאני נמנע מלומר בתפילת "עלינו לשבח" את המשפט: "שהם משתחווים להבל וריק". לא מתוך חשש לצנזורה הנוצרית שהוטלה במאות הקודמות, אלא מתוך תפיסה עקרונית: אין זה ענייני לשפוט אמונות אחרות, אלא להתמקד באמונה שלי ובמעשיי שלי.
גישה זו אינה נכונה רק למאמין באל אחד, אלא לכל מאמין באשר הוא. אולם, באמונה המונותאיסטית יש ערך נוסף – הסולידריות והאכפתיות לאחרים. לא מדובר בגישה פסיבית של "חיה ותן לחיות", אלא בהכרה עמוקה באחריות שלי כלפי הזולת מתוך ההבנה שהוא נברא בצלם אלוהים. האמונה באל אחד אינה עוסקת רק במערכת היחסים שבין האדם לאלוהיו, אלא גם ביחסיו עם הבריות. היא מטילה על המאמין חובה מוסרית ואכפתיות אמיתית כלפי הזולת, לא מתוך שיפוטיות, אלא מתוך ערבות הדדית ואנושיות בסיסית.
בסיפור מלחמה בין קבוצת בית ישראל לבין המלך כלב באזור סמיין, מובא סיפור גבורה של אישה ישראלית שבחרה למות על קידוש ה' ולא להתנצר: מקרה אחד נפלא קרה אז לאישה אחת שבויה, אשר הוליך אותה השובה, ידה קשורה בידו. ויהי בראותה כי ילכו על שפת גיא גדול צעקה: ה' עזרני – ותפיל את נפשה אל הגיא ותמשך עמה את האיש אשר בעל כורחה קשר את ידה אל ידו". מעשים אלו משקפים אמונה שנשענת על תמימות, יושר והליכה בדרך פשוטה. הם מזכירים לנו שהאמונה באל אחד איננה עוסקת בשאלת כשרות אמונתם של אחרים, אלא במעשיהם וביחסיהם עם אלוהים ועם הבריות.