זמן פיוס

אחד הפסוקים המרגשים ביותר בתנ"ך הוא זה שמתאר את החיבוק שבין עשיו ליעקב, וכך נאמר: "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּו". רגע לפני המפגש שררו מתח גדול באוויר, פחד מנקמה, ופתאום הכל משתנה. חיבוק ונשיקות בין שני אחים, שבעבר היחסים ביניהם כמעט הסתיימו בשפיכות דמים.

קיימת שיטה בחז"ל, שעליה חונכנו מטל שחר ילדותנו, שאכן נעשה ניסיון לנשוך את יעקב בצווארו, אולם זה נעשה שיש, ולכן עשיו לא הצליח במזימתו. שיטה זו ממאנת להכיר ברצון של עשיו להתפייס. אולם, שיטתו של ר"ש בן אלעזר שונה. לטענתו, באותו הרגע (של המפגש) נכמרו רחמיו של עשיו ונשקו בכל ליבו (בראשית רבא עח). גם פרשנים מאוחרים יותר ראו במפגש הזה רגע של התפייסות.

כותב הרש"ר הירש: "אכן, רגש אנושי טהור בקע מליבו של עשיו; עדות לכך – המילה האחת: ויבכו. יכולה חנופה להביא לידי נשיקה, אך לא לידי דמעות, הפורצות ברגעים כאלה. הדמעות בוקעות מעומק נשמת האדם. נשיקה זו ודמעות אלה מראות גם את עשיו כבן בנו של אברהם… אך גם עשיו יניח קמעא קמעא את החרב מידיו, יותר ויותר הוא יתן מקום לאנושיות". ומוסיף על דבריו בעל "העמק דבר" – הנצי"ב מוולוז'ין: "ויבכו, שניהם בכו. בא ללמד שגם יעקב נתעורר עליו לשעה זו אהבה לעשיו".

את ההצלחה במפגש שבין יעקב לעשיו ניתן לזקוף לשניהם. יעקב בא באווירת פיוס והתבטלות כמתואר במדרש (תנחומא וישלח, ה): "'עם לבן גרתי', לא הגיעני אחת מן הברכות שברכני אביך. אביך ברכני 'ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ', ואני אין בידי אחת מהן… כלום אתה שונא אותי אלא בשביל הברכות, עדיין לא הגיעני אפילו אחת".

לדעת המדרש, יעקב מניח שאחיו עודנו זועם על גנבת הברכות, והוא מבקש להרגיעו בטענה שמעשה התרמית לא הועיל לו, ובפועל לא זכה באף אחת מן הברכות. יעקב מתאר את מעמדו הנחות, על מנת שעשיו ישתכנע שהוא המרוויח הגדול.

בכמה משפטים מרגשים מבהיר עשיו ליעקב, שמבחינתו היחסים ביניהם כבר במקום חדש. כאשר יעקב מבקש לתת לו מנחה, מסרב עשיו לקבל אותה בטענה: "יֶשׁ לִי רָב אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ", לאמור, יש לי את שלי ואני שמח בחלקי. ההתפייסות הצליחה דווקא משום שהצליחו שני הצדדים לנטרל את מערכת החשדות ההדדית ולהסיר את משקעי העבר. גדולתו של יעקב הייתה שמראש הגדיר את עצמו כנחות ביחס לעשיו, וגדולתו של עשיו הייתה שהצליח להשתחרר מהפגיעה ולא רצה לבוא חשבון עם יעקב.

מתוך המפגש ניכר שעשיו בכוחו להחליף רגשות שליליים של כעס, ברגשות חיוביים של אהבה וחיבה. הוא מבין שהכעס וההאשמה המתמידים כלפי אחיו פוגעים למעשה בעצמו יותר מאשר באחיו. הוא בוחר לסלוח ליעקב, לשחרר, לקבל את מחוות הפיוס שלו ולהמשיך הלאה בחייו. הוא לא נותן לפגיעה מהעבר להגדיר את חייו, להצדיק את כישלונותיו ולהפוך לקורבן נצחי.

מהמפגש הזה ניתן ללמוד כיצד מתפייסים בתוך המשפחה והקהילה. דומה שבימים אלה, שיש לנו יותר אוויר לנשימה ורבים חזרו לשגרת החיים, הגיע הזמן להשקיע יותר בפיוס ובהקשבה. היציאה של גברים רבים לשירות מילואים ממושך בזמן המלחמה, יצרה מתחים בתוך משפחות רבות. כמו כן, בתוך משפחה אחת ישנם ילדים בעלי השקפות שונות, ובתקופה הרגישה שלנו הדבר עלול להביא להתרחקות ואף לשנאה. גם ברמה הלאומית הקיטוב עדיין קיים.

זה הזמן להתפייסות, לנסות לשנות את רגשות הכעס לרגשות של אהבה. המפגש שבין עשיו ליעקב מלמד שגם כאשר שוררת שנאה גדולה, ניתן לגשר עליה. בין אם מדובר באחים בתוך המשפחה, ובין אם מדובר בקבוצות שונות בקהילה ובמדינה.