מירון ח. איזקסוןזכורות מילותיו המהדהדות של מנחם בגין ז"ל "איני יכול עוד", אשר קדמו לפרישתו מראשות הממשלה. ישנם אלה אשר מייחסים כישלון למנהיג אשר מכריז על חולשתו ומגבלותיו. אחרים, ואני בתוכם, מתרגשים כאשר מנהיג מסוגל להודות בפה מלא על הקושי הפנימי העמוק שלו להמשיך ולשאת בעול.
מובן שגם במקרה הזה מדובר על איזון רגיש. בדרך כלל אנו מצפים למנהיגים בעלי חוסן נפשי, אשר מסוגלים לעמוד בלחצים קשים. בוודאי נכון הדבר במיוחד בכל מה שנוגע לניהול מדינתנו. אנו נתונים בלחצים קבועים החורגים מכל מידה "סבירה". לפיכך, אנו מחויבים לזכות במובילי דרך איתנים באישיותם וביכולת ההתמודדות שלהם. ובאותה עת בשעות נדירות של חשבון נפש גם (ויש יאמרו בעיקר), מנהיגים דגולים ומובילים אמורים לדעת את מגבלותיהם.
עניין ערכי זה פוגש אותנו גם בשלבים מקדמיים של פעילות ציבורית והנהגה. מזמן לא זכינו לשמוע את המשפט "זה גדול עליי" ממישהו בעל עמדה משמעותית. תפקידים שונים מוזכרים ומוצעים, ובשום מקרה (כמעט) אדם לא מביע את ההסתייגות הזאת. כיצד ייתכן שכה מעטים אנשי הציבור אשר מצד אחד אכן חשים את יכולתם לתרום ולפעול למען הכלל, ומצד שני בכל זאת מודעים לכך שבתחומים מסוימים אין להם עדיין את ההכשרה או את הסגולות הרצויות?
בחושבי על דמויות שונות בספר בראשית, תחושתי שונה למדי. בולטת אצלם מידת הזהירות. מובילים אותם הבדיקה העצמית והספק ביכולתם. הם חדורי אמונה ונכונות להקרבה ולפעולה, ובאותה עת הם מחפשים את דרכם הנכונה מתוך התלבטות והתעמקות רעיונית ומוסרית. אברהם אבינו דורש מעצמו התעלות והקרבה, יצחק אבינו אינו מבטא בשום דרך את התחושה של "מגיע לי", כבנו של המאמין הראשון. יעקב אבינו מתפלל ונאבק כמי ששום דבר אינו נתון בידיו. אפילו הבטחות מצד הקב"ה אינן מסיטות אותם מדרך המאמץ וההכרה במגבלותיהם. לפיכך, אין הם מזלזלים באחרים ואין הם מבטלים דמויות כישמעאל וכעשיו.
כשיעקב אומר "ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה ולרגל הילדים" הוא מבטא התנהלות של התמודדות זהירה ומודעות למגבלותיו. האיטיות אינה מרחב "מוגן" בעבורו, אלא דרך של ענווה ובדיקה עצמית. "המלאכה והילדים", דהיינו מגמת האמונה ובניין משפחתו הם "מנהלי" חייו, ולא כבודו וכישרונו. גם הסתייגותו ממעשי שמעון ולוי קשורה בידיעת "הגבולות". מובן שמנהיגים ונביאים מאוחרים יותר ידעו שלא להשתמש בנימוק "זה מגיע לי", ולא התביישו מלטעון שהשליחות "גדולה" עליהם. הדוגמה הבולטת כמובן היא של גדול הנביאים משה רבנו, אשר מנסה להדגיש את מגבלותיו. ברור שגם בתנ"ך יש דוגמאות אחרות פחות מוצלחות, אשר בהתאם לכך הגיעו לידי כישלון.
בפרשת וישב נקודת המוצא של יוסף הצדיק אינה פשוטה. החלומות אותם הוא חולם עלולים להתפרש כרגש גאוה כלפי אחיו, ואף אביו מעיר לוֹ על כך. יוסף יעבור דרך ארוכה מאוד, שבמהלכה ייקח על עצמו את מידת הענווה והסבירות, ואז אפילו מעמדו המלכותי במצרים כבר לא יבלבל אותו.
jehyun-sung
וכיוון שפתחתי במנחם בגין, אסיים בו: כאשר מלאו 10 שנים לפטירתו, הוציאה הוצאת "ידיעות אחרונות" בשיתוף בית מורשת מנחם בגין את אלבום "בגין", והתבקשתי להיות (יחד עִם טובים ביותר) עורכו. בין השאר שוחחתי ארוכות עם בני בגין היקר. וכך אמר לי במהלך שיחתנו: "אתם עומדים להוציא ספר על אבא ז"ל. לאבא היו יריבים פוליטיים כמו לכל מנהיג. בקשתי אחת: אל תפגעו ביריביו אלה. ראשית, לכל אחד מהם יש גם ילדים; שנית, תפארתו של אבא לא תהיה על פגיעה באחרים".
אין צורך לפרש את האצילות המובעת במילים אלה. אין צורך להדגיש את הכיסופים לדמויות נוספות שכאלה.
