מירון ח. איזקסוןהאִם קץ הוא אך סוֹף? ישנם דברים רבים בחיינו המגיעים לסופם, לפחות על פי הבנתנו ותחושתנו. ובכל זאת כאשר נאמר "מקץ שנתיים ימים" תחושתי היא לאמירה מרחיבה יותר מהמועד המגיע לאחר שחלפו שנתיים. ציפיות מסוימות נבחנו במהלך שנתיים אלה, תהליכים מהותיים הופעלו וכנראה נחתם גורלם. השנתיים האלה היו אחרות מאלה שהסתיימו לפניהן, ואולי גם מאלה שתגענה אחריהן. רק מעת שבא קיצן ולא רק סופן, פרעה חלם את החלום הזה. אולם קץ זה גם מאפשר התעוררות גדולה, מעין רנסנס תרבותי: "וייקץ פרעה והנה חלום".
קץ השנתיים היה עלול להיות נקודת ציון של עצירה ואולי אפילו מחיקה. אולם אצל פרעה "התבשל" הדבר לכדי יקיצה – קץ עם תוספת חיות משמעותית. ולא רק זאת, אלא "והנה חלום". אומנם החלום אינו מובן ומטבע הדברים מדאיג את פרעה, אולם עם זאת האופן שפרעה מתייחס לחלום מרעיד את השיח בארמונו וממילא בכל ארצו. שהרי מה שקורה בבית השליט (בעיקר כמובן בבית המלך האבסולוטי) מתפתח לאירוע חברתי ולאומי כולל.
היכולת לומר או להכיר בעובדה "והנה חלום", וזאת בתודעתו של מלך מצרים, מעוררת את הקץ לידי יקיצה מחשבתית. שר המשקים מושפע מכך ומדבר על חטאיו! הוא אף מעורר את זכרונו: "את חטאי אני מזכיר היום".
הזיכרון והחלום הם מהסימנים המובהקים של יצירה וחופש אנושי מסוים. לקיחת האחריות של השר על "חטאיו" היא בוודאי דרגה מרשימה בכל עת ובוודאי במסגרת התרבות הפרעונית. המהפך מהקץ ליקיצה מאפשר את השלבים הבאים במהפכה המחשבתית. לפתע "נער עברי עבד לשר הטבחים" יכול להיות פתרון לקושייה מלכותית שלא נפתרה על ידי כל יועציו הנכבדים. נער זה עומד גם לקבל סמכויות שלטון חסרות תקדים לידיו ולהפוך לשליט בפועל של המעצמה המצרית, תוך דילוג על כל שדרות הפקידות וההנהגה. מעמדו ישתלב כמובן בקרוב עם דברי ימי ישראל ויקדם את המהלך העצום של שעבוד מצרים וגאולת מצרים.
ההכרה המצרית המוקדמת כלפי יוסף "אשר רוח אלקים בו", היא גם כן מהלך דרמטי. כפי שאברהם אבינו הוכר על ידי סביבתו כבעל אמונת הייחוד וכבעל נבואה, כך נינו יוסף מוכר כמי שרוח אלוקים מפעמת בו. ההכרזה של פרעה כלפיו: "אין נבון וחכם כמוך", וזאת אחרי שאלוקים הודיע לך "את כל זאת", היא דרגה הכרתית ואף אמונית מרשימה. קץ השנתיים בין מה שקרה לפניהן והסתיים "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו", לבין פרעה החולם והמתעורר הוא מהמעברים הדרמטיים ביותר המוכרים לנו בהתייחסות האנושית לאירועים, לטבע ולאמונה. הנה כי כן ייתכן לא רק פרעה חומס, מדכא ורוצח, אלא גם פרעה החולם (וגם בכך מתחבר ליוסף עם כל ההבדלים הברורים) ומתרגש. פרעה המודע למשמעות הדרמטית של מה שבא למוחו בלילה ולמה שהסתבר לו ביום.
יקיצה זאת משיבה אותי למשפט מסוים בפרשתנו הקודמת. גם שם החלומות היו כמובן מיסודות המהלך. והנה, לאחר שיעקב מעיר לבנו על המשתמע מחלומו, נאמר לנו: "ויקנאו בו אחיו, ואביו שמר את הדבר". אנו מכירים את הפירושים הנפלאים המייחסים באופן טבעי למונח "דבר" את תוכנו של חלום יוסף. דהיינו, יעקב ממתין ושומר את פרטי החלום עד לגילוי האופן שבו יתגשם בפועל. עם זאת, לענ"ד המילה "דבר" ראויה להתפרש כאן באופן נרחב יותר. יעקב אינו רק זוכר את הדבר שבנו חלם, אלא הוא "שומר" את הדבר הגדול החורג אף מחלומות יוסף. הוא שומר בקרבו, באמונתו, במעשיו ובמאבקיו את הדבר הגדול שהתחיל באברהם אבינו, המשיך ביצחק ומגיע אליו. הוא מופקד על הנאמנות לתורה ולארץ, וכמובן למשפחתו, משפחת ישראל. הוא יודע "שהדבר" הזה צריך לעמוד מול השנאה שהתעוררה בביתו. המילה דבר בהקשר זה מרתקת עוד מעת הופעתה הראשונה בריבוי בתיאור של מגדל בבל ("דברים") וגם בשימוש בה בפרשת "וישב". כאן לא ארחיב בעניינה יותר, רק אומר שבתום קץ הימים בפרשתנו חוזר "הדבר" הזה לקדמת האירועים.
