הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)חג החנוכה הוא חג בתר מקראי, ובשל כך יהודי אתיופיה לא הכירו אותו. רק בשנים האחרונות, הובאה מסורת החג אל כפרי אתיופיה. לפיכך, יש להבחין הבחנה ברורה בין מנהג אותנטי קדום של הקהילה, לבין מנהג חדש שאומץ על ידה בעת החדשה.
במסורת הרבנית, במרבית הדורות, לא הכירו כלל את ספר המקבים. ספר זה, המתאר את התקופה החשמונאית ואת מאבקם ההיסטורי של המקבים, לא נכלל בקאנון המקראי, ואף נגנז מסיבה שאינה ברורה לחלוטין. לעומת זאת, במסורת האתיופית היה ספר המקבים חלק מספרי הקודש הכלולים בתנ״ך. בני הקהילה הכירו היטב את תוכנו ההיסטורי, גדלו והתחנכו על סיפוריו, והפנימו את גודל הניצחון וההישג של המקבים אל מול היוונים.
ראינו את ההתנגדות לגיוס ושמענו את הקריאה "נמות ולא נתגייס". הרב הראשי לשעבר של מדינת ישראל אף הכריז "החילונים צריכים להבין שבלי התורה לא תהיה הצלחה לצבא". האם אכן ניתן לשבת בישיבה, ובכל זאת לנצח במלחמות? ומדוע אמירות מסוג זה זרות כל כך למנהיגי הקהילה של יהדות אתיופיה, הקסים?
איני משתמש במונח "ציונות חילונית", אלא "ציונות יהודית". בסופו של המאמר יתברר מדוע הבחירה הלשונית הזו איננה מקרית. לטענתי, דיון בשאלות הללו יכול לסייע לנו להבין כי שורש המחלוקת העמוקה בין העולם החרדי לעולם הציוני כיום אינו רק פוליטי או סוציולוגי, אלא תודעתי: עימות בין שתי תודעות יסוד – התודעה ההיסטורית והתודעה הדתית.
יהודי אתיופיה החזיקו בידיהם את ספרי המקבים, אך לא הכירו את ספרות חז"ל. הם חיו את סיפור החנוכה כסיפור היסטורי של מאבק, גבורה וניצחון, ולא כסיפור ניסי-פולקלוריסטי. לעומתם, המסורת היהודית שעוצבה בהשפעת התלמוד הבבלי הדגישה את נס פך השמן והציבה במרכז את החנוכייה, כמעט על חשבון הסיפור ההיסטורי. השאלה היא: כיצד ומדוע נוצר הפער הזה? מה היו הנסיבות ההיסטוריות, הדתיות והפוליטיות, שהובילו לכך שהתודעה הדתית גברה על התודעה ההיסטורית?
אברהם כהנא הציע לכך הסבר חד: צאצאיהם של החשמונאים נטלו לעצמם גם את כתר הכהונה וגם את כתר המלכות, ובכך חרגו מן האידיאל המקראי של הפרדת רשויות. יתרה מזו, שליטי בית חשמונאי נטו לצדוקים ורדפו את הפרושים, אותם חכמים שהיו לימים מייסדי הספרות הרבנית ובוניה. משום כך, בני המכבים לא היו חביבים על חכמי ישראל. לפי תפיסה זו, חז"ל טשטשו במכוון את ההיבט ההיסטורי של החג, ואף ביססו את עצם קיומו של חנוכה על נימוק חדש. נס פך השמן. כך נוצרה מסורת שבה התודעה הדתית תפסה מקום מרכזי, ואילו התודעה ההיסטורית נדחקה לשוליים.
לתודעה זו היו השלכות מרחיקות לכת לאורך הדורות. כפי שמרמז הרב דוד חיים הלוי. חוויית הגלות הארוכה על סבלה הפיזי וההשפלה הנפשית שבה מחקה כמעט כל אמון ביכולת אנושית-טבעית לקום ולחדש חיים לאומיים. עם מפוזר, מותש ונרדף התקשה לדמיין קיבוץ גלויות או תחייה מדינית באמצעים טבעיים. מתוך מציאות זו טיפחו חכמיו ודרשניו של העם אמונה בגאולה ניסית, שמיימית, שאינה תלויה במעשה אנושי.
רק מי שהשתחרר מתודעה דתית זו, ובראשם התנועה הציונית החילונית, יכול היה להעלות על הדעת הקמת מדינה בדרך הטבע. במובן זה, הציונות לא פרקה מעליה את היהדות, אלא ניתקה את עצמה מן התודעה הדתית-ניסית והתחברה מחדש אל התודעה ההיסטורית. כך ניתן להבין מדוע רעיון הקמת מדינת ישראל צמח דווקא בקרב מי שנתפסו כ"פורקי עול תורה ומצוות".
במילים אחרות, הציונות היהודית מבקשת לחדש ולהשיב לעצמה את תפקידם של המכבים בני זמננו. אין היא מתנתקת מן המסורת; אדרבה, היא מתחברת מחדש אל התודעה ההיסטורית.
מתברר אפוא כי זה נכון לומר שיהודי אתיופיה לא הכירו את חג החנוכה, אבל זה רק במובנו הדתי. הם הכירו אותו היטב דרך התודעה ההיסטורית. יהודי אתיופיה מלמדים אותנו שהתודעה ההיסטורית והתודעה הדתית־הניסית אינן רק חשובות לעם היהודי, אלא תלויות זו בזו. כל ניסיון להעדיף אחת ולדחוק את השנייה מסכן את מדינת ישראל. התודעה ההיסטורית מחנכת לאחריות אנושית – לפעול בתוך ההיסטוריה, לבנות עוצמה כלכלית, טכנולוגית וצבאית, ולא להמתין לישועה שמיימית. מנגד, התודעה הניסית מזכירה שסיפורו של העם היהודי חורג לא פעם מן ההיגיון הטבעי. המתח בין פעולה כאילו הכל תלוי בנו לבין תחושת ייעוד שמעבר להיסטוריה הוא מתח פורה, אך מחייב זהירות.
דווקא החיבור בין אמונה למעשה הוא שאפשר לקהילה זו לשרוד, להתחדש ולצאת למסע רגלי לארץ ישראל בניגוד לכל היגיון אנושי. בחג החנוכה מתגלה אמת זו במלואה. האור מתחיל בבית פנימה ורק אחר כך יוצא החוצה. חיבור בין הפנים לחוץ, בין תודעה היסטורית לתודעה דתית, יוצר אור גדול באמת – אור של אחריות, אמונה ותקווה.
