ראש השנה – יום דין או יום גיל?

התורה מצווה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה, מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כג, כד). מייד מתעוררת שאלה: כיצד קרוי היום הזה "ראש השנה"? והרי התורה עצמה מורה שראש חודשים הוא ניסן, "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות י"ב, ב). נמצא כי "באחד לחודש השביעי" איננו ראש השנה המקורי, אלא יום מיוחד אחר "זיכרון תרועה" בחודש השביעי (חודש תשרי). כך נוהגת הקהילה האתיופית עד היום הזה.

ראש השנה כיום שחל בחודש השביעי נחגג באתיופיה יום אחד בלבד, ולא יומיים כפי שזה מופיע במקרא. אבל מה הייתה מהותו של היום הזה? כדי להבין זאת, עלינו להתבונן במילה "תרועה". במסורת הקראית "תרועה" היא קול אנושי תפילה בקול רם, כפי שנאמר "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף, הָרִיעוּ לֵאלֹקִים בְּקוֹל רִנָּה".

במסורת הרבנית, לעומת זאת, חז"ל למדו בגזירה שווה מן היובל "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה", שתרועה נעשית דווקא בשופר. אונקלוס מתרגם "יומא דיבבא יהי לכון" תרועה כיבבה. המסורת הרבנית מצאה את המילה יבבה רק פעם אחת במקרא: "וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא" (שופטים ה'), כלומר קול של שבירה, בכי ויללה. הרמב"ם עצמו הסתפק אם תרועה היא קול אנחות קצרות או יבבות רצופות, ומתוך הספק הזה נוצרו שלוש הצורות שברים, תרועה ושברים־תרועה עד שמנהג ישראל לקבץ מאה קולות, כנגד מאה יבבות אם סיסרא.

ומה המנהג במוסרת האתיופית? חלק לא מבוטל של חכמי הקהילה האתיופית טוענים שלא היה ידוע להם על מנהג התקיעה בשופר. סבי זצ"ל סיפר לי ש"אמנם לא נהגנו לתקוע, אך המצווה הייתה ידועה לנו וגם טעמה של המצווה. אך לצערנו במהלך אורך גלותנו באתיופיה, מצווה חשובה זאת הופסקה, נשתכחה מפאת אונס. הסיבה: תקיעה בשופר עלולה הייתה להתפרש כמרד בשלטון ולעורר את חמת הגויים עלינו" (על פי המסורת, הייתה תקופה של 40 שנה, שבה לא הורשתה הקהילה לקיים את המצוות, ובתקופה זאת נשתכחו מצוות רבות וחכמי הקהילה לא הצליחו לשחזרן לאחר מכן).

כך או כך, על פי המסורת של ביתא ישראל, המילה 'תרועה' במקרא נושאת משמעות הפוכה:  דווקא קול של שמחה. כך בספר איוב: "עַד יְמַלֵּא שְׂחוֹק פִּיךָ וּשְׂפָתֶיךָ תְרוּעָה" (ח, כא), וכך גם בתהילים: "הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי תְרוּעָה". (מתוך: מכתב כתב יד (צילום) אסמרה שנמצא בידי הרב ראובן טל יאסו ሰብሕዎ በጸናጽል ዘሠናይ ቃሉ፡ሰብሕዎ በጸናጽል ወበይባቤ። המילה תרועה מתורגמת כמו בארמית בצלצלי תרועה (בצלצלי יבבא)).

בניגוד למסורת חז"ל, כאן יבבא מופיעה כיללות של שמחה.  גם בספר נחמיה (ח, א-יב) ביום הראשון לחודש השביעי נצטוו העם לא לבכות אלא לשמוח, לאכול ולשלוח מנות: "אַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם". והכתוב מסכם: "וַיֵּלְכוּ כָּל הָעָם… לַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה".

נמצא אם כן ש'תרועה' עצמה נושאת פנים כפולות: מצד אחד קול של יבבה ושיברון לב, יום של דין וחשבון נפש; ומצד שני קול של שמחה ועליצות, יום של תקווה והתחדשות. ראש השנה אוצר בתוכו את שתי המשמעויות גם יחד: יראה וגילה, חרדה וחדווה, בכי וגאולה. אין פלא שקולות השופר עצמם מבטאים מסע זה: תקיעה פשוטה מבטאת שלמות ובהירות, אחריה באים השברים והתרועה קולות שבורים, יבבות ואנחות, ולבסוף חוזרים אל התקיעה. אך לא אותה תקיעה ראשונה, אלא תקיעה מחודשת שנולדה מתוך השבר. דווקא מתוך הכאב והרסיסים, חוזרים אל שלמות אחרת עמוקה ומודעת יותר.

הרב שי פירון ציין כי לשון הקודש יודעת להכיל פרדוקסים. כך למשל המילה "קדם" גם קדימה אל העתיד וגם חזרה אל העבר ("חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם"). כך גם המילה "שנה" – שינון וחזרה על העבר, וגם שינוי ופריצה קדימה. הלשון עצמה מבטאת את המתח שבין עבר לעתיד, זיכרון ותקווה.

השנה החולפת המחישה לנו היטב את המורכבות הזו. מאז 7 באוקטובר ראינו את עם ישראל מתגלם בשתי פנים: אור גדול של אחדות נדירה, מסירות נפש והתנדבות, ומנגד חושך כבד של אובדן, קרעים וחוסר ודאות. השניות הזו של שמחה וכאב, של אור וחושך נמצאת בלב משמעותו של ראש השנה. בכך מתגלה עומקו של "יום תרועה": לא יום דין בלבד ולא יום שמחה בלבד, אלא חיבור עדין בין השניים. שנזכה להפוך את השברים לבניין, את התרועה לבשורה, ואת התקיעה האחרונה לתקיעה מחודשת – תקיעה של גאולה.