האור

חנוכה חבוק וקשור באור – גם כזה שעל פניו לא קשור לאירועי החג. דרשות שונות הקשורות לחנוכה מצביעות על כתמי אור המשמשים בערבוביה עם החושך. במדרשים תוארה יון כחושך "וחשך זו מלכות יון שהיו גזירותיה קשות כתבו על קרן השור שאין לכם חלק בא-לקי ישראל" (פסיקתא רבתי פרשה ל"ג ל'). מנחם ריבולוב, שהיה מחנך ברוסיה ומשורר, סופר ומבקר ספרות, כתב, "אם יש חג בחגי ישראל שאינו מתיישן עם הדורות, ואינו מקטין את אורו הפנימי, אלא הולך ומתחדש, הולך ומתחנך, הרי זה חג החנוכה". המקורות המוקדמים ביותר לידיעות על חנוכה כחג לדורות הם ספרי מקבים (מקבים א' ד', נ"ח). גם במקבים ב', שב ומזכיר את פרשת החנוכה, אף כי שני הספרים שונים לא מעט בתיאור מעשה השחרור והטיהור של בית-המקדש. עם זאת, אין ספרי מקבים מוסרים פרטים אודות דרך החגיגה לדורות, והם מסתפקים בקביעת ימי החנוכה בשמחה וגיל, ללא ציון מנהג מוגדר, כגון הלל והודאה או הדלקת נרות (י' , ח').

מקור האור העיקרי על פני כדור הארץ הוא השמש. אור השמש מספק את האנרגיה הדרושה לצמחים לייצר בתהליך הפוטוסינתזה פחמימות שמהן ניזונים בעלי החיים, כך שאור השמש הוא מקור האנרגיה לכל המזון על פני כדור הארץ.

יוסף בן-מתתיהו חוזר בשינויים מסוימים על דברי מקבים א', ומוסיף  '.. ומאותו הזמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו חג האורים'. גם הוא אינו מזכיר מנהגים מיוחדים לחג זה, אף כי נראה שמנהג הדלקת הנרות כבר רווח בתקופתו. יוספוס מעלה סברה בדבר מקורו של הכינוי 'חג האורים' או 'חג הנרות', שכבר רווח בימיו, 'ונראה לי שנתנו את הכינוי הזה לחג משום שאותה הזכות לעבוד את א-לוקינו, הופיעה לנו מבלי שקיווינו לד' (קדמוניות, י"ב, ז', ז'). הברייתא במסכת שבת מפרטת את מחלוקתם של בית הלל ובית שמאי על אופן ההדלקה, "בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך" (כ"א ע"ב). ברייתא אחרת המובאת בסמוך קובעת, כי 'נר חנוכה מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעליה מניחה כחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו'. המונח 'שעת הסכנה' מכוון לימי גזירות השמד של אדריאנוס קיסר, שבהם התירו חכמים לאדם להניח את הנר בתוך הבית ולא על פתחו. מכאן, שבשנות השלושים של המאה השנייה כבר היה מנהג הדלקת הנר והצגתו בפומבי רווח, והיה צורך להקל על אנשים שרצו לקיים את המצווה, ויהי מה, ולמנוע אותם מלסכן את חייהם לשם כך.

על שתי הברייתות ממסכת שבת שהוזכרו לעיל, מצטרף דיון תלמודי, שבמרכזו השאלה הרטורית 'מאי חנוכה?', בתלמוד הבבלי הסיפור העיקרי של החג – נס פך השמן. והרי השאלה ותשובתה, "מאי חנוכה? דתנו רבנן, בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה, תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון [=מהי חנוכה? ששנו חכמים, בכ"ה בכסליו ימי החנוכה, שמונה הם, שלא לספוד בהם ולא להתענות בהם]. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח כחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כ"א ע"ב). הקטע אינו מתאר את המעשים מנקודת ראות היסטורית. הוא נזקק למעשה נס, מדגיש את הצד הדתי-פולחני של פרשת החנוכה ומתעלם מן המלחמה, הניצחונות ואף ממעשי קידוש השם שנכרכו בפרשה זו. הינתקות מן ה'ארצי' והדגשת המרכיב הדתי והמוסרי של המאורעות היא מגמתית ותואמת כנראה את הלוך רוחם של חכמי בבל בתקופת התלמוד. מגמת פרשנותם ההיסטורית של אמוראי בבל למרד החשמונאים ולתוצאותיו המידיות – היא אפוא חינוכית-דתית. פך השמן מייצג את הטהרה, את האור ואת עולם הלימוד, תלמוד תורה, ועמם את הנס ואת קוצר ידם של בני-אדם להושיע עצמם בלא סיוע משמים. ואכן, במהלך הדורות הבאים גבר המוטיב הנִסי של החג על זה הארצי, ופך השמן הנסתר היה לסמל המוכר של החג. הדלקת הנר על פי גישת הלל התקבלה מבחינה עקרונית ויכולה לשמש מודל פסיכולוגי-התנהגותי-אימוני איך להתקדם במידות ובמעשים טובים, ולייצר שינוי בכל תחומי חיינו: מתחילים בקטנה, בנר אחד קטן וכל יום עושים בהדרגה צעד נוסף ומדליקים עוד נר לקראת השינוי המיוחל. מדובר בגישה טכנית ובגישה מוראלית, המעוררת סיפוק על ההישגים שהושגו, ומוטיבציה להמשיך בתהליך השינוי עם הפנים קדימה. תכונה נוספת של האור, כפי שהיטיבו לנסח חכמינו, היא 'מעט מן האור – דוחה הרבה מן החושך'- די באור קטן, בנר או בפנס, המבליח בחושך, כדי לגרש אותו ולהאיר את כל החדר או הסביבה. כתוצאה מאפיון משמעותי זה של האור אנו צועדים אל התכונה הבאה של האור, זה נהנה – וזה לא חסר! ובלשון חכמינו "נר לאחד, נר למאה", די בנר דולק אחד כדי להאיר לרבים, ולא על חשבונו של בעל הנר.

(מקץ תשפ"ב)