סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאיתכפי שקורה אחת לכמה שנים, ראש חודש טבת חל השבת, וכך לשמחת החנוכה ולקדושת השבת מתווספת גם שמחת ראש חודש. מיוחד הוא ראש חודש טבת מכל ראשי החודשים בשנה, שאומרים בו הלל שלם – הלל של חנוכה, ולא רק הלל בדילוג כמו בשאר ראשי החודשים.
ואמנם, אמירת ההלל בחנוכה היא "עיצומו של יום". בתפילת "על הניסים" אנחנו אומרים בפירוש: "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול", ובנוסח עדות המזרח אף מדגישים: "בהלל גמור ובהודאה". המצווה להדליק נרות חנוכה לא נזכרת בתפילת "על הניסים", ואולם ההלל מקבל בה מקום מרכזי.
הדבר בא לידי ביטוי גם ברמב"ם, שאת כל הלכות ההלל בחר להביא דווקא כחלק מהלכות חנוכה. בספר הזמנים במשנה תורה מייחד הרמב"ם קובץ אחד ל"הלכות מגילה וחנוכה", וכאמור דווקא במסגרת הזו שנה הרמב"ם את הלכות ההלל.
ביטוי מעניין נוסף מצאנו בספר שאלות ותשובות "מעשה ניסים", שאותו חיבר רבי אברהם בן הרמב"ם. התשובה הראשונה בספר מוקדשת למשא ומתן הלכתי בשאלה האם מצוות ההלל בחנוכה היא מצווה מן התורה. כמובן, חג החנוכה עצמו איננו חג מן התורה, וגם בפסקי הרמב"ם (הלכות חנוכה, ג' ו') מפורש שקריאת ההלל היא מדברי סופרים ולא מן התורה.
אולם, היה חכם אחד – רבי דניאל הבבלי – שרצה לחדש שעצם החובה להודות ולהלל על ניסים גדולים היא מן התורה. רבי אברהם בן הרמב"ם מפלפל בהרחבה בדבריו, ואף שמסקנתו להלכה – כדעת אביו הגדול – שההלל הוא מדרבנן, הרי שעצם הדיון חשוב ומעניין כשלעצמו.
ידועה ומפורסמת "קושיית הבית יוסף": מדוע מדליקים נר חנוכה שמונה ימים, והרי פך השמן הטהור הספיק בכל מקרה ליום אחד, וממילא הנס נעשה רק לשבעה ימים, ולא לשמונה. תירוצים אין-ספור נאמרו על קושיה זו, אך לא רבים מכירים קושיה נוספת, ודומה מאוד, של הבית יוסף (אורח חיים, תרע"ג), ביחס להלל: מדוע אומרים הלל שלם בכל יום, הרי ניתן היה לומר הלל ביום הראשון בלבד, כדרך שאנו נוהגים בפסח, שגומרים את ההלל רק בחג הראשון!
אמנם, בחג הסוכות גומרים את ההלל בכל יום, אך הנימוק לכך הוא ש"ימי החג חלוקים בקורבנותיהם", דהיינו שבכל יום יש קורבן שונה מן היום הקודם, ועל כן כל יום נחשב מבחינה מסוימת כיום טוב בפני עצמו. ובכן, לכאורה סוכות הוא היוצא מן הכלל, ועל כן ראוי היה להשוות את חנוכה דווקא לפסח, ולומר הלל שלם רק ביום הראשון!
הבית יוסף מעיר שכבר הקשה קושיה זו בספר "שבולי הלקט", מספרי המנהגים הקדמונים, והוא משיב שם לא פחות מארבע תשובות שונות הקשורות לאופיו של חג החנוכה, כגון שמדליקים בכל יום מספר שונה של נרות (למנהג המהדרין), ועל כן גם בחנוכה כל יום "חלוק" מן היום הקודם; או שבעצם חג החנוכה הוא זכר לחנוכת המקדש, ובחנוכת המקדש הקריבו בכל יום קורבנות מיוחדים, והרי "אין קורבן בלא הלל". ונראה שביסוד העניין, כל מהותו של חג החנוכה היא קריאת ההלל, ועל כן פשוט וברור שגומרים את ההלל בברכה בכל יום, ולא רק ביום הראשון.
לייחודיות ההלל בחנוכה ישנם כמה יישומים הלכה למעשה. ראשית, חובה לומר הלל בברכה למנהג כל העדות. באמירת הלל בדילוג בראש חודש ובחול המועד פסח נחלקו האשכנזים והספרדים האם מברכים, אך בחנוכה – אומרים הלל בברכה לדעת כולם.
יישום אחר קשור למציאות עצובה, שבה ישנם אבלים שיושבים "שבעה" בחנוכה. בשלושת הרגלים, שבהם אומרים הלל שלם, הרגל מבטל את האבלות. אך בחנוכה ובראשי חודשים תיתכן מציאות של אמירת הלל בבית האבל. המגן אברהם (סימן קל"א ס"ק י') כותב שהמנהג הרווח הוא שלא אומרים הלל בבית האבל בראש חודש, ואולם ביחס לחג החנוכה הוא מזכיר מחלוקת בין הפוסקים. הלכה למעשה, הכרעת המגן אברהם ובעקבותיו גם המשנה ברורה שלא לומר הלל בבית האבל בחנוכה, אלא שכל אחד מן המתפללים יאמר הלל לאחר התפילה כשיחזור לביתו.
אחרונים רבים, מפוסקי ספרד ואשכנז גם יחד, חלקו על הכרעה זו. הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת יביע אומר, יורה דעה ד' ל"ג) הביא את דבריהם בהרחבה רבה, והכריע הלכה למעשה לומר הלל בברכה. בספר "גשר החיים", שרבים רואים בו את "הפוסק האחרון" בענייני אבלות, הביא את שתי הדעות אך לא הכריע ביניהן. לאור מרכזיות ההלל כחלק מעיצומו של יום, ישנה סברה גדולה לחייב אמירת הלל גם בבית האבל, כדרך שהאבל חייב גם בהדלקת נרות חנוכה.
יישום שלישי למרכזיות ההלל קשור לחיוב של נשים באמירתו. הדלקת נרות חנוכה היא מצוות עשה שהזמן גרמה, ואף על פי כן נשים חייבות משום ש"אף היו באותו הנס". התוספות במסכת סוכה (דף ל"ח) מציעים שנשים חייבות בהלל של ליל הסדר, שכן אף הן היו באותו הנס. בין הפוסקים האחרונים יש שלמדו שאם כך – הרי שנשים חייבות גם בהלל בימי החנוכה, וכך נטה לפסוק בשו"ת שבט הלוי (א' ר"ה). אמנם, פסיקה זו שנויה במחלוקת, והרב עובדיה יוסף זצ"ל הסתייג ממנה (שו"ת יביע אומר, אורח חיים ו' מ"ה; שו"ת יחווה דעת, א' ע"ח), אבל גם כאן – מרכזיות ההלל מלמדת שבוודאי ראוי גם לנשים לומר הלל שלם בכל יום, ולמנהג נשות אשכנז גם לברך עליו.
לסיום, יש להזכיר שכאשר תיאר הרמב"ם את אופיים של ימי החנוכה, הוא הזכיר לא רק את ההלל אלא גם את השמחה (הלכות חנוכה ג' ג'): "ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל". גם בהמשך דבריו שם (הלכה ו') הדגיש הרמב"ם שההלל כרוך ב"שמחה יתירה". ולמדנו איפוא, שעיצומו של יום קשור בצורך לשמוח בשמחה גדולה על התשועות ועל הנפלאות שבימים ההם, ולקוות שלכך נזכה גם בזמן הזה.
חודש טוב וחג חנוכה שמח!
