אור, צניעות ויכולת לבנות עוצמה מבפנים

פרשת מקץ וחג החנוכה נפגשים כמעט בכל שנה, ובמבט ראשון נדמה שמדובר בשני מעגלים שונים: האחד – סיפורו של נער עברי שנמכר לעבד והופך לאיש הכוח המשמעותי במצרים; השני – ניצחון רוחני-לאומי של קומץ כוהנים מול אימפריה הלניסטית אדירה. אבל כשמעיינים מעט לעומק, מתגלה חוט אחד ברור שמחבר ביניהם: עוצמה שנבנית מבפנים – בפשטות, בענווה, ובראיית הטוב גם בזמן של חושך.

יוסף בפרשת מקץ מתחיל את הדרך מבור אפל. אין לו משפחה, אין לו רכוש, אין לו תארים או סמלים. הוא "נער עברי" בעיני השרים המצריים. ובכל זאת, כשפרעה קורא לו לפתור את חלום השובע והרעב, יוסף אינו אומר: "זה אני". הוא אומר:"בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה". זו נקודת עומק מחנכת: העוצמה שלו אינה באה ממראה, מבגד, או מהילה חיצונית. היא באה מתוך ענווה, ידיעה ברורה של מקומו בעולם ושל מקור יכולותיו.

לא במקרה הדברים מזכירים תופעה עכשווית שיכולה לשמש שיעור חינוכי :התמונה שהתפרסמה של רמי לוי, אחד מבעלי ההון המשמעותיים בישראל, מגיע לטקס קביעת מזוזה בסניף חדש בחולצת טי-שירט פשוטה. לא חליפה, לא מותג – פשטות. והפשטות הזאת אינה "ויתור", אלא הצהרה: הערך שלי אינו נמדד במרצדס או בעניבה, אלא במעשים, בדרך, בלב. כך גם יוסף; גם כשהוא נהיה המשנה למלך, הוא נשאר אותו אדם שמבין שהכוח האמיתי אינו חיצוני. ענווה היא לא חולשה, אלא בסיס לבנייה עצמית. מי שבנוי מבפנים – עומד זקוף גם מול הרוחות החזקות ביותר.

יוסף במצרים חי בתוך תרבות זרה, חזקה, מושכת ומצליחה. הוא יכול היה להיטמע, אבל הוא שומר על זהותו. וכאן מופיע הדמיון העמוק לחנוכה. יוון לא ניסתה להשמיד את הגוף, אלא את הנפש; לא להרוג יהודים אלא ליוֵן אותם. והמכבים, כמו יוסף, אמרו: יש לנו אור פנימי שלא יכבה. אנחנו לא נוותר על עצמנו כדי למצוא חן בעיני תרבות אחרת. כמו שהשמן הקטן שנמצא פינה את החושך, גם יוסף – אחד, בודד, מוקף בעוצמה תרבותית אדירה – מאיר מבפנים. שניהם מגלים רגע אחד של צדקות מבפנים שמסוגל לשנות את המציאות כולה.

היום אנו חיים בתקופה שבה ערכים רבים מיטשטשים: ילדים נמדדים על הישגים ולא על מידות טובות. מבוגרים מוצפים בתרבות שפע המעודדת החצנה. והתקשורת מעצבת מציאות שבה כותרות, פרובוקציה ו"מותגים" של דעות גוברים לעיתים על אמת פשוטה. במקום הזה, מקץ וחנוכה יחד מציעים שלושה כיווני חינוך:

1. ענווה מול גאווה – הדוגמה האישית מתחילה בבית. הילדים שלנו לא צריכים הרצאה על צניעות, הם צריכים לראות אותה. כשמבוגרים יודעים שלא כל הצלחה מחייבת להפוך למופע ראווה, כשהורים מדגישים מאמץ – לא רק תוצאות, וכשבסוף היום אנחנו שואלים לא רק "מה קיבלת במבחן" אלא: "איזו מילה טובה אמרת למישהו היום?", אנחנו מלמדים את הדבר החשוב ביותר: אדם לעולם אינו סך הציונים שלו – הוא צלם א-לוהים. מנהל חכם אמר לתלמידיו: "גם הגרמנים היו מהנדסים ומתמטיקאים מצוינים. הידע הרב לא מנע מהם להפוך למפלצות. הפכו בני אדם לפני שאתם הופכים למצטיינים." זהו שיעור חנוכה: האור הוא קודם כל מוסרי.
2. אור קטן שמנצח מערכת גדולה – גם בעומס הנפשי של היום. ענת שושני, פסיכולוגית קלינית, טוענת שהדור הצעיר נמצא במצב הנפשי החמור ביותר שהיה כאן. עומס, לחץ, חרדות, רשתות חברתיות. דווקא כאן מסר חנוכה רלוונטי מתמיד: לפעמים לא צריך פרויקט ענק. צריך נר קטן – כמה דקות של קשב ביום, מבט אוהב, מגע שמרגיע, נוכחות. אור אחד שמדליק את האור אצל ילד.
3. שיבה לזהות – יוסף וימי החשמונאים מלמדים על רצף היסטורי. בחנוכה אנו אומרים "בימים ההם בזמן הזה". זהו עיקרון שמופיע גם בהחלטתו של בן-גוריון לתת למדינה את השם "ישראל": לא מדינת יהודה ולא עברייה – ישראל. שם שמחזיר אותנו אל יעקב, אל שנים של מאבק פנימי, אל רצף שחוצה דורות. יוסף – בנו של ישראל והמכבים – מגיני זהותו של ישראל ואנחנו – ממשיכי הדרך, נושאי האור.

שניהם מספרים לנו: לא הכמות קובעת אלא האיכות. לא העוצמה החיצונית אלא הבהירות המוסרית. לא הרעש אלא האור. בין אם אתה יוסף בבור, יהודי בגלות, או ילד בגן – היכולת להישאר פשוט, ישר, נאמן לעצמך ולערכים שלך היא הנס הגדול ביותר. וכשאנחנו כהורים, כמחנכים וכחברה, מתפעלים מפשטות, מכבדים ענווה, מדגישים לב לפני מותג –  אנחנו מניחים מזוזה רוחנית בפתח הבית שלנו, ועושים את מה שעשו יוסף והמכבים: מדליקים אור בעולם.