המטפל הפצוע

"כמה כוחות ותעצומות גיליתי במשפחה שלו/ה… אתם חיזקתם ומחזקים אותי". אמירות כאלה, ודומות להן, נשמעות מפיהם של רבים המגיעים להלוויות, וכעת — לאזכרות של חבריהם הנופלים במלאת שנה ואף שנתיים לנפילתם.

לכאורה, יש כאן פליאה על היפוך תפקידים: הבא לסייע לאדם במצוקה, מקבל ממי שבו הוא בא לתמוך, סיוע ותמיכה. מקור הפליאה בהנחה שלפיה אדם כאוב וסובל אינו פנוי לנתינה, ובפרט אינו בר־משאבי נפש ורוח לסייע לזולתו.

ואולם, המציאות מלמדת אותנו אחרת, והיא נכחה היטב – ועדיין נוכחת – לאורך המלחמה: כדי לסייע לאחרים איננו צריכים להיות בהכרח מוגנים או בריאים. הורים שנמצאו בסכנת חיים עודדו את ילדיהם; חטופים סייעו זה לזה; חברים וזרים הושיטו יד לזולתם בתוך התופת; ומשפחות רבות נושאות את עול המילואים ופציעת בן/בת הזוג – ועדיין מהוות, בעודן סובלות וזקוקות לתמיכה בעצמן, מקור כוח לסביבתן. כך גם בני משפחות שכולות.

"יש שאינם יכולים לשחרר את כבליהם הם, אך אף על פי כן הם מושיעים את חבריהם", אמר ניטשה. דבריו מוכרים גם בעולם הטיפול סביב תיאוריית "המטפל הפצוע" (קרל יונג), המניחה כי בכל אדם, וכן במטפל, יש פצע ומקור סבל וכאב, וכי מודעות המטפל למקומות אלו בתוכו יכולה לסייע לו להזדהות עם סבלו של המטופל. תיאוריה זו מניחה גם כי בכל מטופל יש יכולת ריפוי, שעל המטפל לסייע לו לחשוף.

ארווין יאלום, פסיכיאטר ומטפל הומניסטי אמיץ, מציין בגילוי לב (בספרו "מתנת התרפיה") אירועים שבהם הוא נעזר במטופליו. הוא מתאר אמפתיה שקיבל מהם כאשר התמודד בעצמו עם אתגר כואב, ורגישות שהתפתחה בו כלפיהם בעקבות חוויות אישיות שחווה. לדבריו, עצם העיסוק בטיפול בעודו כואב – חילץ אותו מתוך עצמו ועולמו, ואִפְשר לו להקל על סבלם של אחרים. זאת ועוד, הוא מעיד כי חשיפת מטופליו לשבריריותו עוררה בקרב חלק מהם תחושת קרבה, רוך ומסוגלות לריפוי ותמיכה.

מקורות עזרה מגוונים מצויים עבורנו: יהיו אלה ילדינו, הורינו הקשישים, חברים ובני משפחות שכולות. ואל לנו לשכוח לראות את עצמנו, גם בימי משבר, כמקור עזרה לאחרים. מעגל תומכים ונתמכים – כמו באתגר מימי תנועת הנוער, שבו התבקשנו לשבת על ברכי זה שמאחורינו ובה בעת להוות מצע ישיבה ומשענת עבור זה שלפנינו. תומכים, נתמכים, ושוב – תומכים.

לתגובות:  naomieini1@gmail.com