הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)
אינני מבין כיצד ניתן לחגוג את חנוכה בהלל שלם והודאה ולא לחגוג כך את יום העצמאות של מדינת ישראל המודרנית
יש לי חיבה יתירה לחנוכה. אין פרט שאינני אוהב בה. התפילות, הדלקת הנרות, המאכלים המיוחדים וכל האווירה המשפחתית שנוצרת בעקבות החג, יוצרים עבורי תמהיל מושלם של הנאה. משום כך, כשקראתי לראשונה את ההלכה הבאה ברמב"ם, שמחתי (הלכות חנוכה ד, יב):
"מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח הא-ל והודיה לו על הנסים שעשה לנו. אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק".
הנה הרמב"ם עצמו חיבב במיוחד את החנוכה. זו המצווה היחידה שהרמב"ם כותב עליה כך, שהיא "חביבה". אך מדוע? ודאי שלרמב"ם היו שיקולים כבדים יותר מאשר האווירה המשפחתית שלה או המאכלים המיוחד שנאכלים בה. אך מהם? במה ייחודה של מצוות נר חנוכה?
פרשנים שונים ניסו להסביר זאת. חלק תלו זאת בעובדה שחנוכה היא החג היחיד שאין לו מקור כתוב בכתבי הקודש. אחרים טענו שחביבותה נובעת מההידור הרב שקיים בה – במקום נר אחד אנו מדליקים היום עשרות נרות לאורך חנוכה. אבל נראה שהתשובה עקרונית יותר והיא נוגעת למהות החג.
בנסיעה לילית שערכתי לאחרונה האזנתי ברדיו לראיון שערך שדרן חרדי עם רב ידוע על ענייני חנוכה. היה מאלף לשמוע כיצד בעוד אותו רב דיבר על ההודאה שקיימת בחנוכה על הניצחון במלחמות החשמונאים, השדרן ניסה כל העת להטות את הסיפור לנס פך השמן, מתוך מטרה להוכיח שעיקר הנס הוא רוחני ולא גשמי. אבל מסתבר שהרמב"ם מסכים עם אותו רב (שם ג, א):
"וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכוהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים עד החורבן השני".
העיקר בחגיגות חנוכה הוא על הניצחון במלחמות שהוביל לחזרת המלכות לישראל. את הדבר הזה אנו מציינים בתפילת על הניסים ואפילו בטקסט שלאחר הדלקת הנרות. נס פך השמן מסמל את טיהור המקדש, אבל לכך אין כל משמעות ללא השבת העצמאות לישראל וחזרת עבודת הכוהנים למקומה. לא לחינם, בשיר 'מעוז צור' אנו שרים על חנוכת המזבח ולא על נס פך השמן.
ייתכן שזהו הטעם לכך שהרמב"ם רואה בחנוכה מצווה חביבה עד מאד. חנוכה היא תקדימית בכך שהיא החג היחיד שבו אנו חוגגים את עצמאות ישראל בארצו. תקופת החשמונאים, עם כל הצרות והבעיות שבה, מסמלת את האפשרות לכינונה המחודש של מלכות ישראל. וכשעם ישראל לאורך הדורות מציין מידי שנה את החג הזה, הוא בעצם חוגג את האפשרות העתידית להשבת המלכות לישראל. לכן הרמב"ם כל כך מחבב חג זה, ודורש להדר במצוות ולהרבות בתיאור הניסים. זיכרון העבר מבטא אמונה לעתיד שיכול לבא. אם הדבר קרה בימי החשמונאים הוא יכול לקרות שוב. ואז, כשתהיה מלכות לישראל, יוכל עם ישראל למלא את ייעודו הרוחני ולהגיע לשלמות הגבוהה ביותר.
מי שקורא את דברי הרמב"ם בכנות רואה שעבורו חנוכה הוא חג העצמאות. לכן אינני מבין כיצד ניתן לחגוג את חנוכה בהלל שלם והודאה ולא לחגוג את יום ה' באייר, יום העצמאות של מדינת ישראל המודרנית. עם כל הבעיות והצרות של ימינו, מצבנו הגשמי והרוחני טוב לאין ערוך מתקופת החשמונאים. אמנם אין לנו היום בית מקדש, אבל מבחינת לימוד התורה ומספר לומדי התורה, אופי השלטון והמוסר חברתי, מצבנו כיום גבוה בהרבה ממה שהתחולל אז. ואם על תקופת החשמונאים נקבע לומר הלל שלם – כיצד אפשר שלא לומר הלל שלם ביום עצמאותנו המודרני?
אינני יודע כיצד הרמב"ם היה מכנה את יום העצמאות של ימינו. אבל אם אני מבין אותו נכון, אזי הוא היה חביב עוד יותר מעיניו מאשר חנוכה. ראוי, לדעתי, שנלך בדרכו זו.
(מקץ תשפ"ב)
