פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)במבט ראשון, תיאורי הזמן שבתורה נראים לעתים מיותרים. אבל מבט מעמיק בהם מלמד שלא לחינם באו, והם מהווים נקודות ציון משמעותיות, לא רק בהיבט הכרונולוגי, על ציר הזמן האופקי, אלא גם על הציר האנכי, לעומק ולגובה, בגלותם תובנות חדשות וחשובות.
אחד הציונים הבולטים מופיעים בראש פרשת מקץ, ועל שמו נקראת הפרשה כולה: "מקץ שנתיים ימים".
מלים אלה מקבלות משמעות מצמררת בימים אלה, כאשר עודנו מלקקים את פצעי המלחמה הנוראה, שצלקותיה וכאביה, סבלה ואבלה, ימשיכו ללוות אותנו שנים רבות.
עליהן נוספה השבוע מכת הטרור הרצחני בסידני שבאוסטרליה שגבתה מחיר כבד, בגוף ובנפש, מאחינו ש'חטאם' היחיד הוא שהם בנים לעם היהודי.
טבח רצחני זה, שאפשר והזרז לו הושפע גם הוא מהמלחמה בעזה (ולא שהאנטישמים צריכים סיבות חדשות לשנאת היהודים) שב והזכיר לנו שבכל שעה ושעה – לא רק בכל דור ודור, בימי החשמונאים או בתקופת השואה – "עומדים עלינו לכלותנו", ושלא תמיד "הקב"ה מצילנו מידם" בלא פגע או חלל.
מה ניתן ללמוד מציון הזמן הסתמי לכאורה? ראשית, שכל יום נחשב. הפרשנים כבר עמדו על הכפילות שבצירוף "שנתיים ימים". וכי היה נגרע משהו מהכתוב אילו היה מסתפק בביטוי "ויהי מקץ שנתיים"?
בדומה לביטויים דומים, כגון "בא בימים", הדגשת ה'ימים' נועדה להבליט את ערכו של כל יום. בחלוף הזמן, קיימת נטייה טבעית ומובנת להעדיף ביטויים כוללים המדברים בחודשים ובשנים, ולהקטין את ערכם של ה'ימים'. בהדגשת הימים מלמדת אותנו תורה ש"כל יום נחשב". למרות הדמיון החיצוני, לכל יום – וגם לכל שעה – ערך משלו וסגולה משלו. כך, באשר ליוסף הכלוא בבית הסוהר (ולשאר עמיתיו המצויים במצב דומה). די אם ניזכר בסבלם של השבויים והחטופים, שכל יום נוסף בשבי נדמה בעיניהם כנצח.
בעבר כבר עמדנו על הקלות הבלתי נסבלת של מערכות השיפוט ואכיפת החוק שידם קלה על הדק שלילת חירותו של אדם, ולו לשעה ("לא נורא, זה בסך הכל עוד יומיים מעצר" או "עוד חצי שנת מאסר"), משל הייתה שלילת חירות זו צל עובר, שכלתה בן רגע כחלום יעוף ולא שעות נוספות שכל אחת מהן גדושה מנת סבל וייסורים.
אבל כך גם בעולם שכולו טוב. לא לחינם דיברו חכמים על "תוספת שבת" או "תוספת יום כיפור" וציוו אותנו עליהן. יש כאן הבנה עמוקה שלפיה "כל שעה – וגם כל דקה – קובעת". ביטוי נוקב לכך יש במאמר חז"ל על "הקונה עולמו בשעה אחת ומאבד עולמו בשעה אחת". כל רגע עלול להכריע עולם ומלואו.
מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ע"ה, ראש ישיבת "הר עציון", נהג ללמד בישיבה שלוש פעמים בשבוע "שיעור יומי" שנמשך כשעתיים תמימות, עד השעה אחת בצהריים. לא אחת, גם כשהיה מסיים לימודה של סוגיה חמש דקות לפני השעה אחת, היה מתחיל בלימוד סוגיה חדשה, לפליאת שומעי לקחו שתמהו מה טעם להתחיל בעניין חדש כשנותרו דקות ספורות עד לסיום השיעור.
toby christopher unsplash
על מנת להסביר זאת, ולהמחיש לתלמידיו חשיבותו של זמן, נהג הרב ליכטנשטיין להביא דוגמאות מוחשיות מעולם הספורט, בעיקר מה-NBA, ליגת הכדורסל המקצוענית בארצות הברית, שבה הוכרע לא אחת משחק כדורסל גורלי בשבריר השנייה האחרון של המשחק…
מיקוד הזמן, "ויהי מקץ שנתיים ימים", מדגיש בפנינו גם את החשיבות של פרספקטיבה הנקנית רק בחלוף זמן. לא "מיד אחרי" האירוע, אלא "מקץ שנתיים".
הרבה מאורעות נראים בזמן אמת באור מסוים, אך מובָנים ונראים באור שונה לחלוטין בחלוף הזמן. ביטוי לכך מצוי בקביעת המועד לציון נס החנוכה שאנו חוגגים בימים אלה.
לאחר הניצחון הגדול של החשמונאים תהו חכמים מהי הדרך הראויה לציון המאורע. הברייתא המפורסמת במסכת שבת (כא, ע"ב) מתארת "מאי חנוכה", על מה ולמה נקבע מועד זה: "שכשנכנסו יוונים להיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונִצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".
ניסוח זה בולט עוד יותר על רקע האמור בתפילת "על הנסים": "וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִֽׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וְאַחַר כָּךְ בָּֽאוּ בָנֶֽיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶֽךָ וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶֽׁךָ וְהִדְלִֽיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קׇדְשֶֽׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵֽלּוּ להודות ולהלל לשמך הגדול".
בעוד שמן התפילה עולה לכאורה המסקנה שקביעת המועד נעשתה מיד בסמוך לנס ("ואחר כך"), מדגישה הברייתא התלמודית שלא עשו כן אלא "לשנה אחרת".
וכאן הבן שואל: מדוע נקבעו הימים להלל והודאה רק "לשנה האחרת"? וכי לא יכלו לקבוע אותם לשם כך מיד, בו ביום?
אפשר שהתשובה לכך נעוצה בדברים שפתחנו בהם. הבנת ערכו של מאורע, טוב או רע, על משמעויותיו והשלכותיו המעמיקות ומרחיקות הלכת, ניתנת להבנה עמוקה רק בחלוף הזמן, מתוך פרספקטיבה ראויה.
לא אחת, נראה מאורע מסוים כנֵס וניצחון או, להבדיל, כשבר ומשבר גדולים ועצומים. רק בחלוף הזמן מתבררות תוצאותיו האמִתיות, והן עשויות להיות שונות לחלוטין, לטב ולמוטב.
אורך הרוח ומרחב הזמן, שיקול דעת מעמיק ומתינות, סבלנות והימנעות מהסקת מסקנות חפוזות, הן תכונות היפות לעולם תמיד. יש בהם כדי להעניק למתבונן פרספקטיבה ראויה, נכונה, יכולת הבנה עמוקה, לצפות למרחוק ולבחון כראוי את משמעותו של המאורע לא רק לשעה אלא גם לדורות.
כך – "בימים ההם", וכך בזמן הזה.
