הרב ד"ר יצחק בן דוד, ראש בית המדרש שערי ציון להכשרת רבני עריםבשנים האחרונות אנו רגילים לראות את נר החנוכה מודלק בחוצות הערים ובכיכרות, אך אנו יודעים שעיקרה של התקנה היא הדלקת הנר בבית. דווקא בבית: "נר איש וביתו". מה עומד ביסוד החלטתם של חכמינו לקבוע את הדלקת הנר דווקא בבית, ולא בבית הכנסת ('מקדש מעט'!) או בחוצות העיר?
התשובה לשאלה טמונה בשאלה עתיקה ומפורסמת אחרת, שקשורה דווקא לימיו של דוד בבית ראשון. כל ילד מכיר את השאלה: מדוע לא בנה דוד את בית המקדש? התשובה הרווחת קושרת זאת לדם ששפך דוד במלחמותיו, אך זוהי תשובה שנאמרת רק על ידי דוד עצמו, ומופיעה רק בספר דברי הימים. בסיפור המקורי בספר שמואל ב', ישנה תשובה אחרת שאומר נתן כנביא לדוד. הקביעה של נתן היא שאין בונים את המקדש כ"בית אלוקים" לפני שהושלמו שני הבתים הקודמים לו: הבית הפרטי והמשפחתי של דוד, והבית הלאומי של עם ישראל בארצו.
דוד, שחייו היו רצופי מאבקים מבית ומחוץ, לא הגיע עדיין "אל המנוחה ואל הנחלה". לא רק ברמה הלאומית אלא גם ברמה המשפחתית; גם במשפחתו שלו יתרחשו רצח ואונס בין אחים (אונס תמר ורצח אמנון על ידי אבשלום). רק לאחר שיצליח דוד להתגבר על האתגרים האישיים והמשפחתיים הללו, יוכל שלמה בנו, שזכה לשלום בגבולות ולשקט פנימי, לגשת אל מלאכת הקודש. הסדר הוא מחייב: קודם יציבות משפחתית ולאומית, ורק אחר כך קדושה טרנסצנדנטית.
כשמתבוננים בחנוכה, אנו מוצאים את אותו משולש של "בתים": בית המקדש, הבית הלאומי והקמת המדינה החשמונאית, והבית המשפחתי, אלא ששם הסדר מתערבל, והתוצאות הרות גורל.
במבט היסטורי יבש, חנוכה הוא חג של ניצחון כפול: טיהור המקדש בשנת 167 לפני הספירה, וביסוס הריבונות הלאומית חשמונאית כ-20 שנה מאוחר יותר (143 לפנה"ס). הציונות המתחדשת בחרה באופן טבעי, להדגיש את הצלע הלאומית. שירי החנוכה הישראליים מהללים את הגבורה, הריבונות והעצמאות המדינית. הדגש הוא על "מי ימלל גבורות ישראל", על המכבים כלוחמי חירות.
אולם, כשצוללים אל עולמם של חז"ל, מגלים תמונה הפוכה לחלוטין. במשנה, החג כמעט ונעלם (אין 'מסכת חנוכה', ואפילו לא משנה אחת שעוסקת במצוות החג!). בגמרא, כשהוא כבר מופיע, המוקד מוסט באופן דרמטי מהמקדש ומהמלוכה אל הזירה האינטימית ביותר: "נר איש וביתו". לא מנורת זהב במקדש, לא דגלים בראש חוצות, אלא נר חרס קטן בפתח הבית הפרטי. נדמה שחכמים ביקשו לומר: הבית המשפחתי הוא הבסיס והתשתית לבית הלאומי ולבית המקדש.
מדוע בחרו חז"ל "להקטין" את החג ולהכניסו הביתה? התשובה המצמררת נעוצה כנראה בטרגדיה של השושלת החשמונאית. אנו נוטים לזכור את מתתיהו ובניו הגיבורים, אך ההמשך היה סיפור אימים של התפוררות משפחתית שהובילה לחורבן לאומי.
ההיסטוריה החשמונאית המאוחרת היא כרוניקה של שנאת אחים ורצח בתוך המשפחה. תלמי בן חבוב, חתנו של שמעון החשמונאי, רוצח את חותנו ואת שני בניו בדם קר. יוחנן הורקנוס אמנם מצליח לתפוס את השלטון, אך הטירוף ממשיך לדור הבא: יהודה אריסטובלוס, בנו של יוחנן, משליך את אימו לכלא ומרעיב אותה עד מוות, וכולא את כל אחיו. אחיו אנטיגונוס נרצח על ידי שומרי הראש, ככל הנראה בהוראת המלכה שלומציון אשת יהודה, ויהודה עצמו מת מייסורי מצפון וצער. גם כשיש רגע של חסד, ושלומציון משחררת את האחים וממליכה את אלכסנדר ינאי, השקט נותר זמני בלבד. הסוף ידוע וכואב: מלחמת הירושה בין בניהם של ינאי ושלומציון – הורקנוס השני ואריסטובלוס השני, היא שפתחה את השערים לפומפיוס הרומאי, לכיבוש ירושלים ולאובדן העצמאות.
חז"ל הביטו בהיסטוריה העצובה הזו והבינו לקח עמוק: אי אפשר להחזיק בית מקדש ואי אפשר לקיים בית לאומי, כאשר הבית הפרטי והמשפחתי רקוב מבפנים. הגבורה הצבאית לא הועילה לחשמונאים ברגע שהאחווה קרסה. הריבונות התפוררה כי התא המשפחתי, הגרעין של החברה, הפך לזירת קרב.
תובנה זו מהדהדת בעוצמה בפרשיות השבוע שאנו קוראים במקביל לימי החנוכה – סיפורי יוסף ואחיו. זוהי נקודת האפס של ההיסטוריה הישראלית, ושוב, השורש הוא במשפחה. שנאת האחים, הקנאה והניכור בין יוסף לאחיו, הם שמובילים לירידה למצרים ולשעבוד. הלקח המקראי זהה ללקח החשמונאי: ריב אחים בתוך הבית פנימה הוא מרשם לגלות.
התיקון הגדול מתחיל רק כאשר נוצרת אחווה מתוקנת. משה ואהרון מציגים מודל הפוך של מנהיגות שאין בה קנאה ("וראך ושמח בליבו"), אלא שותפות גורל וייעוד. לא במקרה, המצוות המכוננות של העם היהודי – אלו שמחזיקות אותו גם ללא מקדש וללא ריבונות, הן מצוות שהופכות את הבית למקדש מעט: קורבן הפסח וליל הסדר שמתקיימים מסביב לשולחן המשפחתי, ומצוות השבת שהופכת את שולחן האוכל למזבח ואת הבית למוקד הקדושה.
בחנוכה, כשאנו מדליקים נר בפתח הבית, אנו עושים מעשה של תיקון היסטורי. אנו מצהירים כי לפני שאנו רצים לגאול את העולם או לכונן מלכויות, עלינו להבטיח שהאור דולק קודם כל בתוך הבית פנימה, ורק מתוכו ומכוחו של האור הזה אנו שואפים גם להפיצו החוצה. הציונות החזירה לנו את הגאווה הלאומית ואת הריבונות, וטוב שכך, אך חז"ל לוחשים על אוזננו דרך הלהבות המרצדות: הבית הלאומי והבית הרוחני נשענים שניהם על יסוד אחד פשוט ושברירי: השלום שבתוך הבית הפרטי. בלי "נר איש וביתו", זה רק עניין של זמן עד שהחושך יגבר שוב על האור.
