הרב ד"ר יצחק בן דוד, ראש בית המדרש שערי ציון להכשרת רבני ערים
ברגע המרגש שבו מתוודע יוסף אל אחיו, הוא אומר להם בין השאר:
"וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם."
קריאת הפסוק מעוררת מיד שאלה חדה: “שלחני”?! היכן מצאנו שהקב"ה שלח את יוסף למצרים? האם בכלל התגלה ה' ליוסף במהלך כל הסיפור? התשובה הברורה היא: לא. ואם כן, כיצד יכול יוסף לתאר את ירידתו למצרים כשליחות אלוקית?
כדי להתמודד עם השאלה יש להרחיב את המבט אל התהליך המרתק המתרחש לאורך ספר בראשית כולו, ביחס לדפוסי הקשר שבין הקב"ה לעולמו ולברואיו. במבט כולל, ניתן לראות שספר בראשית נחלק לשלושה חלקים שונים מאוד זה מזה באופן הופעתו של הקב"ה בעולם.
השליש הראשון של הספר מתאר מציאות של התערבות אלוקית ישירה ופעילה בעולם הטבע. כך, בראש ובראשונה, בסיפור הבריאה עצמו שבו העולם נוצר בדיבור ובמאמר אלוקי; וכך גם בהמשך, בסיפורי המבול, דור הפלגה וענישת סדום. הקב"ה פועל, מתערב, משנה מציאות ומטלטל סדרי עולם.
השליש השני הוא סיפורי האבות שכבר מציג דפוס אחר. כאן כמעט ואיננו פוגשים ניסים גלויים או שידוד מערכות הטבע. עם זאת, הקשר בין הקב"ה לאדם נותר הדוק וגלוי: התגלויות, הבטחות, ציוויים והכוונה אישית. הקב"ה מצווה את אברם ללכת לארץ כנען ומבטיח לו זרע וארץ; הקב"ה מתגלה ליצחק ומורה לו שלא לרדת למצרים; ומלווה את יעקב בירידתו לחרן, בחזרתו לארץ ובירידתו למצרים. זהו קשר דיאלוגי ישיר ואישי, גם אם נטול ניסים גלויים והתערבות ישירה בעולם הטבע. והנה, אנו מגיעים לשליש השלישי של הספר: סיפורו של יוסף שבו מתרחש שינוי דרמטי. יוסף מרבה להזכיר את שם ה' ולייחס לו את כישרונו לפתרון חלומות ואת הצלחותיו. אך דווקא על רקע זה בולטת עובדה בולטת אחת: הקב"ה מעולם איננו מתגלה ליוסף באופן ישיר ומפורש. למעשה, בחלק זה של ספר בראשית הקב"ה כבר אינו מדבר עם בני האדם כלל. העלילה מתפתחת מתוך עצמה, דרך החלטות, בחירות ותהליכים אנושיים, ללא ציווי, נבואה או התגלות.
התהליכים העמוקים שעוברים יוסף מחד גיסא ויהודה מאידך גיסא אינם תולדה של קול אלוקי חיצוני, אלא של עבודה פנימית: נפשית, מוסרית ורוחנית. נראה שמבנה משולש זה של ספר בראשית מבקש ללמד על התפתחות מערכת היחסים שבין הקב"ה לעולמו. בתחילה – בריאה והתערבות גלויה; לאחר מכן – ליווי, הכוונה ודיבור; ולבסוף – נסיגה מן הגילוי הישיר. לא מתוך היעדר נוכחות, אלא מתוך ציפייה לבגרות.
ככל שהאנושות מתבגרת, הקב"ה מצמצם את הופעתו הגלויה ומצפה מן האדם ליטול אחריות: על עצמו, על סביבתו ועל משמעות חייו. לא עוד הנהגה גלויה, אלא הזמנה לעבודה פנימית של תיקון, התבוננות ואמונה.
וזו בדיוק נקודת הכוח של יוסף. אמונתו העמוקה בכך שהקב"ה עומד בבסיס כל המאורעות, גם כאשר הוא אינו מתגלה, היא שמאפשרת לו לשאת את תהפוכות חייו הקשות. האמונה הזו מעניקה לו משמעות, פשר וייעוד, ומאפשרת לו לראות גם את הסבל והכאב כחלק מתהליך של שליחות וייעוד, הן ביחס לעצמו, הן ביחס למשפחתו, והן ביחס לעולם כולו.
בליווי חייו של יוסף הקשר עם הקב"ה לא נעלם אלא משתנה. לא עוד ליווי גלוי, אלא עולם שבו האדם נדרש לגלות את ייעודו מבפנים; עולם שבו השותפות עם הקב"ה נבנית מתוך אמונה, התבוננות, מאמץ ועבודה מתמשכת.
בבריאת העולם נאמר: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ". רבות נכתב על השימוש בלשון רבים ("נעשה"), ולצד הפירושים השונים נראה שהפירוש שמכוון ביותר לעומק פשוטו של מקרא הוא: 'נעשה אדם' –האלוקים והאדם יחדיו. הקב"ה אומר כאן כביכול: לברוא עולם אני יכול לבדי, אבל כדי לברוא "אדם" אני צריך שותף, והשותף הוא האדם עצמו. ככל שסיפור הבריאה מתקדם, חלקו של השותף האנושי הולך ומתעצם. הקב"ה מצפה מאיתנו ליותר: יותר עצמאות, יותר אחריות, יותר מאמץ. וגם יותר אמונה. בניגוד למה שלעיתים ניתן לחשוב, הדברים הללו דווקא הולכים מצוין ביחד. נובעים זה מזה, מעשירים זה את זה, ומאפשרים זה את זה.
