הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')החלטת יעקב לרדת מצרימה נראית מובנת מאליה, שכן בפגישת בנו האהוב יוסף שעלה לגדולה הוא יגשים את חלום חייו הגדול ביותר מאז היום הנמהר בו יוסף לא חזר. מעבר לכך, הצטרפות יעקב עם כל בני ביתו ליוסף במצרים תהווה קרש הצלה מהרעב הכבד ותעניק ביטחון תזונתי וקיומי לכל בית יעקב. ואכן, יעקב לא מהסס ויוצא מיד לדרך.
אולם, בהגיעו לבאר שבע נראה אליו ה' בְּמַרְאֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה ואומר לו: "אַל־תִּירָא" – "משמע שהיה ירא" (זוהר, בשלח, נג, א). מה גרם ליראה זו שפקדה את יעקב כשהוא בדרך לפגישה המשמחת ביותר שיכול היה לדמיין? ברצוני להציע שלוש תשובות לשאלה זו:
א. בהגיע יעקב לבאר שבע, עיר מגורי יצחק אביו, צף לנגד עיניו הציווי שנאמר ליצחק "אל תרד מצרימה", ויעקב חשש שאף ירידתו לא רצויה לפני ה'. בכך ניתן להסביר שיעקב זבח "זְבָחִ֔ים לֵא-לֹהֵ֖י אָבִ֥יו יִצְחָֽק" דווקא, כדי לרצות את ה' על ירידתו בניגוד לאביו.
ב. כשהיה יעקב קרוב ליציאה לארץ לא לו התעורר בלבו הפחד שהוא מקדם בכך את התגשמות דבר ה' לאברהם זקנו: "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". זו בוודאי סיבה טובה לחרדה.
ג. הלינה בלילה בבאר שבע העלתה בלב יעקב את הזיכרון העמוק שנשא מלינת הלילה בבית אל ביציאתו הראשונה מן הארץ, כשעשיו מאיים להורגו ואינו יודע מה עתידו. הוא זכה שם להבטחות גדולות מה' שהעניקו לו כוחות גוף ונפש בהליכתו אל הלא-נודע.
יעקב נזכר כיצד למרות ההבטחות הוא ידע קשיים גדולים בחרן. הוא אמנם התקבל בהכנסת אורחים נפלאה של הדוד לבן, שאף פרנסו ומיהר לקחתו כחתן, אך במרוצת השנים הדוד האוהב הפך למעסיק נוקשה, שהתייחס אליו כאל זר נצלן ועצלן, הטיח בו האשמות כוזבות, ורצה להשאירו במחיצתו, כך שבית יעקב יתבולל בתרבותו, ואף התגלגל לאיומים בהריגתו.
shai-pal
עתה, כשיעקב יורד מהארץ בשנית, ליבו מתמלא חששות ופחדים שהתהליך יחזור על עצמו. תחילה הוא וביתו יתקבלו יפה, כהבטחת פרעה "וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם", ולאחר מכן היחס אליהם ישתנה ויהפוך מאוהד ואוהב לעוין ואויב. יעקב יודע שטוב הארץ עלול להיות מלכודת דבש, וההשתקעות במצרים תהיה לתקיעות בארץ לא להם, שתראה בהם גורם זר ונצלן, משונה ומסוכן.
ואכן, בעוד בבית אל ה' הבטיח ליעקב גדולות ונצורות, בבאר שבע הבטחת ה' הייתה מוגבלת ולא מפורטת. היא הותירה את קורות הגלות ונסיבות השיבה עלומים ועמומים, ולא היה בה מענה שלם לפחדים.
המעבר בין ביטחון ושמחה עם הישמע הבשורה לבין היסוס וחרדה סמוך לירידה, משתקף במעבר בין השמות ישראל ויעקב. בצאתו למסע הוא נקרא "ישראל": "וַיִּסַּ֤ע יִשְׂרָאֵל", ושם זה משקף שררה, ביטחון וניצחון. אולם בהתגלות בבאר שבע "בְּמַרְאֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה" ה' קורא לו "יַעֲקֹ֣ב יַעֲקֹ֑ב", כאומר לו שיש מקום לחרדה ונמיכות קומה. הוא יצא כישראל – יוזם, פעיל ונמרץ, אך ממשיך כשהוא נישא על ידי בניו. יעקב ייקרא שוב "ישראל" רק כשהוא מוקף בבני משפחתו, בני ישראל, ופועל בביטחון ובעצמאות.
יעקב יוצא מהארץ כשהוא טעון בחששות ובפחדים, שכן הוא יודע שהשהיה בגלות לא מאפשרת זקיפות קומה ואיתנות ישראלית לאורך זמן. במקרים רעים מגיעה פורענות, ובמקרים טובים מתפתחת התבוללות. גלות יעקב בחרן ובמצרים היא סימן לבניו. יהודים הגיעו במרוצת הדורות לעוד ועוד ערים וארצות שקיבלו אותם בזרועות פתוחות, ופיתחו קהילות מצליחות ומבוססות. הם נהנו מטוב הארץ הקולטת וראו ברכה והצלחה, ולעיתים אף נהנו משקט ומשלווה. במקרים מסוימים הם אף העמידו מקרבם אנשים מוכשרים, מעין ממשיכי יוסף, שעלו לגדולה. אולם בשלב מסוים המגמה השתנתה, המגמה הרותחת התפרצה, וארץ ההבטחה הייתה לארץ גזירה.
כיום אנו עדים לשתי הבעיות של הקיום היהודי בגלות במלוא חומרתן: בעיית הטמיעה וההתבוללות מחד גיסא, ובעיית השנאה וחוסר היציבות מאידך גיסא. ההתבוללות היא הטרגדיה השקטה של יהדות הגולה, ושנאת ישראל המרימה ראש בעולם היא הדרמה הרועשת כנגדם.
תפקידנו בעת הזאת הוא להיות לצד יהודי העולם, ולא, חלילה, לשמוח לאידם. להיות לצידם של מי שעשויים לעלות לארץ, לעודדם ולשמוח בבואם, ובה בעת לבוא לעזרת מי שמתקשים לעלות מסיבות אישיות, משפחתיות, כלכליות ואחרות.
יאה לכאן הפתגם: אל תדון את אַחֶיךָ שמעבר לים, עד שתגיע למקומם. יהדות התפוצות לא תיעלם במטה קסם ולא תעלה במרבד קסמים. חובתנו ליהדות וליהודים היא לחבק את העולים ולחזק את הנשארים. אפשר שכפל פנים זה מקופל במילים הכפולות שבהבטחת ה' ליעקב: "אָנֹכִי אַֽעַלְךָ גַם־עָלֹ֑ה": "אָנֹכִי אַֽעַלְךָ" – אם תרצה לעלות, "גַם־עָלֹה" – אעלה את מצבך הרוחני כל עוד אתה בתפוצות.
