הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)נשאל אחד הרבנים האם יש בעיה בכך שהכלה תשבור את הכוס תחת החופה. תשובתו נשענה על שני נימוקים: ראשית, אין משנים מנהגים שהתקבלו מדורי דורות; ושנית, מעשה כזה עלול למשוך תשומת לב להסתכל עליה.
שני הטעמים הללו, חשוב לומר ביושר, אינם נוגעים למהות השאלה אלא עוקפים אותה. השאלה לא הייתה האם כך נהוג, אלא האם יש כאן איסור, פגם הלכתי או עיקרון מהותי שנפגע? מה גם הטעם השני תשומת לב להסתכל עליה נראה כמאוד פוגע ומזלזל גם בכלה.
עם זאת, דווקא משום כובד משקלה של המסורת, ראוי לשאול: האם שבירת כוס היא מהות הלכתית מחייבת, או שמא במוסכמה תרבותית שקיבלה עם השנים תוקף כמעט מוחלט? אין לזלזל בכוחו של מנהג. המסורת היהודית אינה רק מערכת של חוקים, אלא מארג עשיר של זיכרון, סמלים וזהות. הטיעון ש"אין משנים מנהגים" אינו סיסמה ריקה, אלא ביטוי לחשש אמיתי מפני פירוק הרצף הבין־דורי. אך כאשר טיעון זה הופך לתשובה כמעט אוטומטית, קיים חשש שהוא יסתיר דיון עמוק יותר בשאלת משמעותו של המנהג עצמו.
רבים מן הרבנים והפוסקים טוענים שמנהג שבירת הכוס בחתונה יהודית הוא עתיק יומין, ומפנים למקורו בתלמוד הבבלי (ברכות ל ע"ב–לא ע"א). אלא שעיון מדויק מגלה שהתמונה מורכבת יותר. אמנם בגמרא מסופר על שבירת כלי כדי למתן שמחה יתרה, אך ההנמקה המפורשת של שבירת הכוס בחתונה כ"זכר לחורבן" מופיעה לראשונה (לטענתם של תא-שמע והרב שפרבר) במאה הי"ג.
כאן מצביע הרב דניאל שפרבר על הבחנה עקרונית, שלעיתים אינה זוכה לתשומת לב מספקת: ההבחנה בין מקור המנהג לבין טעם המנהג. ייתכן מאוד שמקורו של מנהג שבירת הכוס אינו יהודי כלל. במחקר ההיסטורי עולה האפשרות שמדובר במנהג צרפתי קדום, שבו שבירת כוס או צלחת שימשה כאקט סמלי המאשר כריתת ברית. מנהג זה חדר בהדרגה גם אל תוך העולם היהודי, ושם הוענק לו טעם תיאולוגי הנשען על מקורות תלמודיים.
במילים אחרות, הטעם שניתן למנהג נשען על תקופה קדומה ימי הגמרא, אך מקורו של המעשה עצמו מאוחר יותר ואף חיצוני. בתקופת חז"ל, כך נראה, ביטוי מרכזי ל"זכר לחורבן" בחתונה היה דווקא הנחת אפר על ראש החתן, ולא שבירת כוס. אי־ההבחנה בין מקור המנהג לבין טעמיו יוצרת לעיתים בלבול היסטורי כרונולוגי, ובעיקר קושי עקרוני בביקורת.
הפער הזה מתחדד במיוחד כאשר מתבוננים במנהגי יהדות אתיופיה. במסורת זו, שבירת כוס תחת החופה אינה נהוגה ואף אסורה. שבירת כוס נתפסת כמעשה לא יהודי. כדי להבין את חומרת האיסור, יש לעמוד על היחס למנהג הקריעה על מת. בעוד ביהדות הרבנית הקריעה היא מצווה מרכזית באבלות, במסורת האתיופית היא אסורה בהחלט ואף מתפרשת כמעשה של כפירה בקב"ה. כהן סמאי אלאס הסביר: יהודי אתיופיה אינם נוהגים לקרוע משום שזהו מנהג גויים, השורטים את עצמם מתוך חוסר שליטה.
מאותו היגיון נובעת גם ההתנגדות לשבירת כוס בחתונה: אקט סמלי הנתפס כחוסר שליטה וכמעשה שמקורו בתרבות זרה, הקרובה לעבודת אלילים. מכאן שאיסור הקריעה ואיסור שבירת הכוס נובעים מאותו יסוד רעיוני. מן הדברים הללו מתברר החוט הדק שבין תרבות למהות. לא כל מה שנתפס כקדוש הוא בהכרח מהותי, ולא כל מהות מתלבשת תמיד באותה תרבות
מנהיגיה הרוחניים של יהדות אתיופיה הקסים מתמודדים באופן עמוק ואחראי עם השאלות המורכבות של מפגש בין מסורת עתיקה לבין מציאות חדשה. הם אינם מסתפקים בסיסמה של "כך נהגו אבותינו", אלא נדרשים להכריע בפועל: אילו מנהגים יש להמשיך ולטפח, ואילו מנהגים ניתן ואף צריך להרפות מהם, כדי לאפשר השתלבות ראויה בחברה הישראלית מתוך אחריות לכלל ישראל. ההנהגה הרוחנית האתיופית נושאת באחריות הבלעדית להכרעות הללו, שכן רק היא מכירה לעומק את עולמה הפנימי של הקהילה, את מקורותיה ואת רגישויותיה. לא רבנים חיצוניים ולא גורמים פוליטיים יכולים או רשאים להחליף אותה בתהליך זה.
דווקא על רקע זה מתחדדת התמיהה שלי כאשר נשמעות עמדות רבניות חיצוניות הקובעות באופן גורף ש"אסור לשנות מנהגי דורות", ובמקביל הרבנים הם שלעיתים דורשות מן הקהילה האתיופית לבטל מנהגים עתיקים שהתקיימו במשך מאות שנים. נדמה כי יש לחברה הישראלית כולה ובעיקר לעולם הרבני הרבה מה ללמוד מן האופן שבו ההנהגה האתיופית מתמודדת כיום עם שאלות אלו: בכובד ראש, בענווה, ובניסיון כן לאזן בין נאמנות למסורת לבין מחויבות למציאות המשתנה ולכלל ישראל.
