עו"ד פרופ' אבי וינרוטיעקב מברך את בני יוסף (בראשית מ"ח, כ') "בך יברך ישראל לאמור: ישימך א-לוהים כאפרים וכמנשה", והפסוק מסיים: "וישם את אפרים לפני מנשה". רבי לוי יצחק מברדיטשב נותן להקדמת אפרים לפני מנשה ממד נשגב המלמד פרק באמונה.
שמו של אדם מבטא את מהותו. שמם של אפרים ומנשה מהווה ביטוי לתופעות קוטביות זו מזו. מנשה מסמל צרה – מלשון "תהום נשייה" כלומר דבר שהוא שכוח ואבד, כפי שנאמר (בראשית מ"א, נ"א) "ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני א-לוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי". הווי אומר, השם מנשה משקף תקופת חיים שבה חווה יוסף הסתר פנים אלוקי וכאילו נשכח.
אפרים מסמל ישועה, שפע ופריון, כפי שנאמר (שם, פסוק נ"ב) "ואת שם השני קרא אפרים כי הִפְרַנִי א-לוהים בארץ עניי". כאשר יעקב הקדים את אפרים למנשה הוא הבהיר אפוא, שהישועה קודמת לצרה.
במסכת מגילה דף י"ג עמ' ב' מצינו כי "אין הקב"ה מכה את ישראל, אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה". למה חשוב שהישועה תיברא קודם כשבפועל הרפואה פועלת רק לאחר שהאדם חלה?
רבי לוי יצחק מבאר כי הקדמת הרפואה למכה מלמדת שכל תכלית המכה היא לצורך הישועה, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". מדוע? הרי אם המטרה היא שהאדם יהיה בריא, מדוע נזקק הקב"ה לגרום לו חולי מלכתחילה?
אין זאת אלא שזהו תהליך של שיפור, שבו יש שבירה לצורך בניין מתוקן יותר. לעיתים צריך לסתור בניין כדי לבנות במקומו בניין חדש טוב יותר. כשהקב"ה רוצה להשפיע לאדם שפע, צריך שיהא לאדם כלי קיבול. על כן, שולח לו הקב"ה צרה או חולי, שזו שבירת הכלי הקטן. החולי מערער את ביטחונו העצמי של האדם, וגורם לו לשנות את אורחות חייו ואת תפיסת עולמו. בעקבותיו, האדם נעשה מתוקן וראוי יותר.
בספרו "אור חדש", מבאר המהר"ל מפראג, כי מכה יכולה לבא כענישה על העבר או כאמצעי לתיקון ובנייה לעתיד. אם המטרה לחזור למצב הקודם, הרי שהמכה קודמת לרפואה. אבל אצל ישראל, תכלית המכה אינה רק ענישה על העבר והשבת האדם לקדמותו. מטרת המכה היא ליצור אדם נקי וזך יותר בבחינת "כיוון שלקה, הרי הוא כאחיך" (מגילה דף ז' עמ' ב'), וכך נוצר כלי חדש לעתיד.
רבינו יונה בספרו "שערי תשובה" שער ב' כותב, כי כאשר באים ייסורים על האדם ראוי שישמח בהם "כי יהיה החושך סבת האורה, כמו שכתוב (מיכה ז', ח'): 'אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי – קמתי! כי אשב בחשך – ה' אור לי', ואמרו חז"ל במדרש תהילים מזמור כ"ב: 'אלמלא נפלתי לא קמתי, אלמלא ישבתי בחושך, לא היה אור לי'".
רעיון זה מכונה "היעדר קודם להוויה". תופעה זו נמצאת גם בטבעו של העולם, והיא משקפת צמיחה. זרע צומח ונובט רק לאחר שנרקב בעפר. בבריאת העולם נאמר "ויהי ערב" ורק אח"כ "ויהי בוקר". החושך קדם לאור ונאמר "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום, ויאמר א-להים יהי אור" – "כי מציאות החשך הוא הסיבה לאור".
ההיעדר קודם להוויה, שכן כדי ליצור הוויה חדשה יש צורך בהיעדר. תכלית ההיעדר הוא – ההוויה שצומחת ממנו. התכלית של הסתירה היא הבניין החדש והגדול יותר, שהיה מתוכנן מלכתחילה.
"אפרים קודם למנשה" – הישועה נוצרת לפני המכה, והיא תכלית המכה. אין הצרה באה לאדם כדי שיסבול, אלא כדי שיתקן עצמו ויזכה לשפע גדול, שאותו לא היה מסוגל לקלוט ולהכיל במצבו הקודם.
רבי לוי יצחק מלמד אותנו אפוא, כי האור אינו רק בקצה המנהרה אלא קדם למנהרה, והוא תכלית המעבר במנהרה החשוכה. לכן "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". הקב"ה, שהוא אב רחום וחנון, אינו מכה את ישראל כדי להעניש, אלא סותר על מנת לבנות בניין גדול וטוב יותר, בבחינת "מן המצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה".
