מה שנחקק – לא לגמרי נמחק

אפשר היה לחשוב שמדובר בהפי אנד קלאסי. יעקב אבינו מבלה את שנותיו האחרונות במצרים בחברת כל בני משפחתו, החיים ביחד, באושר ובעושר, בשמחה ובאחדות. הרושם הזה מתחזק לנוכח תמונת הפרדה של יעקב מבניו, כאשר כולם נאספים סביב מיטתו לשמוע את צוואתו ולקבל את ברכותיו, ולאחר מכן הוא אוסף רגליו אל המיטה ונפטר במיתה מתוזמנת להפליא.

אולם, ברצוני להשבית את השמחה ולטעון שנותרו לא מעט משקעים שליליים ביחסים שבתוך המשפחה המכוננת והמחוננת. משקעים אלה משתקפים בחרדתם הגדולה של אחי יוסף לאחר מות אביהם, מפני האפשרות שיוסף ינקום בהם על מכירתו: "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ" (בראשית נ, טו). פחדם היה כה גדול עד שבדו מליבם דבר שקר, לפיו יעקב ציווה לפני מותו שיוסף יסלח לאחיו על פשעם כלפיו. לא התקררה דעתם עד שהביעו אף נכונות להיות עבדים ליוסף, נכונות שממחישה את עוצמת החרדה בה היו נתונים. יוסף מצדו אמנם הרגיע את אחיו, ולא נקם בהם כלל, אולם הוא מזכיר להם: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה", אמירה שמסגירה את העובדה שהרשמים הקשים ממה שעוללו לו, לא נמחו כליל מלבו.

נראה אפוא שלמרות שיוסף הצליח להתגבר על יצר הנקמה, הוא לא שכח ולא סלח. במהלך אותן שנים במצרים היחסים בין יוסף ואחיו לא היו מלאי אהבה ואחווה, שלום ורעות. מסתבר שהם לא אכלו סעודות שבת ביחד, לא נפגשו השכם והערב לשיחת חולין, ואסנת וגיסותיה לא החליפו מתכונים. אילו היו עושים כן, סביר שהאחים היו חשים מזמן שיוסף מחל להם על חטאם, ואינו נוטר להם טינה בלב.

הגיוני להניח שיוסף ובית אביו לא הרבו להתראות, אם בשל עיסוקיו האינטנסיביים של יוסף כמשנה למלך מצרים, ואם משום שהוא לא התגורר בארץ גושן. ייתכן עוד שהתהווה גם פער תרבותי בין יעקב ובניו ובין יוסף ומשפחתו מן הסתם שגדלו בקרב האליטה המצרית.

נראה שאף הקשר בין יוסף ליעקב אביו היה דליל למדי, והם לא חזרו ללמוד בחברותא ולבלות זמן איכות יחדיו אחרי יום העבודה. זה ההסבר הפשוט לכך שיעקב התקשה לזהות את נכדיו, אפרים ומנשה, כשבאו אליו לביקור חולים. בפירוש 'דעת זקנים מבעלי התוספות' מוצע שיוסף מיעט במתכוון לפגוש את אביו, כדי שלא יתגלה לאביו סיפור התנכרות אחיו ומעלליהם, והשתלשלות האירועים שהורידוהו מצרימה.

יש לזכור עוד, שאם יעקב לא ידע דבר על התעמרות האחים ביוסף ומכירתו, כפי שסוברים  הרמב"ן ואחרים, כי אז הוא אמור לכעוס מאוד על התעמרות יוסף באחיו כשהגיעו למצרים לשבור אוכל. יוסף העביר אותם בדרך ייסורים קשה, אסר את שמעון, ואיים לקחת את בנימין לעבדות. בלא ידיעת הרקע, יעקב אמור לראות בהתנהגות יוסף התעללות והתנשאות של בן שהפך את עורו מעת שעלה לגדולה.

הרושם שמתקבל, אפוא, הוא שאמנם יעקב ובניו חיו במצרים בטוב, אולם אידיליה גמורה לא היתה שם. לא נוצרה אווירה של אהבה והרמוניה שלמה, והם לא יכלו להשליך אל מאחורי גוום את כל בעיות העבר. בכך מלמדת אותנו הפרשה כי משקעים שליליים ביחסים שבין אדם לחברו אינם מתפוגגים גם בחלוף זמן רב. צרות שעשה אדם לרעהו, עלבונות או דברי ביקורת נוקבים שהטיח פלוני באלמוני, קשים הם מאוד למחיקה.

בדברים אלה אין כוונה לקטרג על יוסף הצדיק. אדרבה, לאור ההבנה שהצעתי מתבלטת גדולתו בכך שהצליח להתגבר על הכאב העמוק שנחקק בלבו באופן טבעי, להימנע מנקמה ואף להשיב לאחיו טובה תחת רעה.

מספרים על אדם שפגע בחברו וחשב שעל-ידי בקשת סליחה הוא החזיר את היחסים למה שהיו בתחילה. ביקש ממנו הנפגע שינעץ מסמרים בקיר, ולאחר כך הורה לו להוציא אותם. אתה רואה אמר: הקיר לא חזר להיות כבתחילה. הוא נותר מלא חורים. פרשת 'ויחי', כמו גם פרשיות רבות בספר בראשית מלמדת עד כמה צריך להיזהר שלא לפגוע באיש, שכן פגיעה באחר היא מעוות שקשה מאוד לתקון, וגם אם יתוקן הוא כבר הטביע חותם, ומה שנחקק לא לגמרי נמחק.