מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)ביום שבו מונח לפניכם הגיליון הנוכחי, יום כ' בטבת, הלך לעולמו לפני 822 שנים (1204) הרמב"ם, האיש שעליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה", האיש שזכה לכינוי "הנשר הגדול".
קיימים חילוקי דעות בדבר שנת לידתו של הרמב"ם. יש הקובעים כי נולד ב-1135, ויש הסוברים כי נולד ב-1138, ומכאן שאפשר שנפטר בגיל 69 ואפשר שנפטר בגיל 66.
המחלוקת הזו אינה יכולה להפחית מאומה מההערצה הבלתי מעורערת שאני רוחש לרמב"ם על מפעליו הענקיים, שאינם עומדים בשום יחס למספר שנות החיים שהקציב לו הקב"ה. מי שעוקב אחר קורות חייו של הרמב"ם שאינן אלא מסכת אין-סופית של נדודים ובריחות, מספרד למרוקו, ממרוקו לארץ ישראל, ומשם למצרים, ואף נדודים בתוך הארצות הללו, אינו יכול שלא לעמוד משתאה מול יכולתו הפנומנלית להספיק להגיש לאומה את היצירה ההלכתית הגדולה של "היד החזקה" ("משנה תורה"), את ספר ההגות הפילוסופית שלו שאין שני לו, "מורה הנבוכים", את "פירוש המשנה" וההקדמה לו, ואת איגרותיו שעשאוהו למנהיג העם היהודי המפוזר בכל רחבי הגלובוס.
כל זאת כשהוא עושה לפרנסתו כרופא, כל זאת בעולם נטול גוגל, נטול ויקיפדיה, נטול אינטרנט, נטול כל טכנולוגיה מתקדמת.
יש לכאורה סתירה בין היהדות ההלכתית המאמינה לבין הפילוסופיה. אבל באורח פלא הרמב"ם הוא גם גדול הפילוסופים של היהדות וגם גדול הפוסקים בהלכה. על הסתירה לכאורה הזו עמד ישעיהו ליבוביץ וקבע נחרצות: "הרמב"ם הוא הדמות האדירה ביותר של הכרת א-לוהים הדתית-אמונית ביהדות מימי האבות והנביאים ואילך, וזאת היא גדולתו, וזו סוד ייחודו. מבחינה זו, יש להגיד שמקומו המיוחד של הרמב"ם בתולדות היהדות לא נקבע כפילוסוף אלא כמאמין הגדול, שאמונתו מתגלמת בעבודת ה'… הרמב"ם נבדל מן הפילוסוף-סתם בזה ששאף להכרת א-לוהים".
היה לליבוביץ אילן גדול להיתלות בו, רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, שכתב: "כבר אמרתי כמה פעמים, כי דברי רבנו ביד, במורה ובפירושהמשנה – רוח אחת בהם".
אפשר שהייתי עובר לסדר היום ומתעלם מיום פטירתו של הרמב"ם, לולא הייתי נזקק לרמב"ם בימים הקשים הללו בהם עומדת על הפרק סוגיית גיוס בני הישיבות. לרמב"ם יש דעה מוצקה בסוגיה זו, ולפלא בעיניי התעלמות היהדות החרדית מדברי הרמב"ם.
דברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה שב"משנה תורה" הם מן המפורסמות: "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה – נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטילה, וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הבריות".
מפורסמת פחות היא דעתו התקיפה, הבהירה והצלולה של הרמב"ם בסוגיה זו, כפי שבאה לידי ביטוי ב"פירוש המשניות" על "פרקי אבות", שממנה גם משתמע שכבר אז הייתה לו אופוזיציה חריפה: "אחרי אשר הסכמתי שלא אדבר בזאת הצוואה מפני שהיא מבוארת, ולדעתי גם כן שדברי בה לא ייאותו לרוב חכמי התורה הגדולים ואפשר לכולן, חזרתי מהסכמתי ואדבר בה מבלתי שאשגיח לקודמים או לנמצאים.
דע שזה שאמר שלא תעשה התורה קורדום לחפור בו, כלומר לא תחשבהו כלי לחיות בו, ובאר ואמר כי כל מי שייהנה בעולם הזה בכבוד התורה נוטל חייו מן העולם, פירוש מחיי העולם הבא.
והתעוותו בני האדם בזה הלשון הנגלה והשליכוהו אחרי גוום, ונתלו בפשוטי הדברים שלא יבינום ואני אפרשם, וקבעו להם חוקים על יחידים ועל קהילות, והביאו בני אדם לחשוב בסכלות גמורה שזה מחויב וראוי שיעזרו חכמים והתלמידים והאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וזה הכול טעות, ולא נמצא בתורה ולא בדברי החכמים דבר שיאמת אותו, ולא רגליים שיישען עליהם כלל. שאנחנו כשנעיין בדברי רז"ל, לא נמצא אצלם שהיו מבקשים ממון מבני אדם, ולא היו מקבצים ממון לישיבות הנכבדות והיקרות, ולא לראשי גליות, לא לדייניהם, ולא למרביצי התורה, ולא לאחד מהגדולים, ולא לשאר בני אדם מן העם".
סוגיית הגיוס לא הייתה רלוונטית בתקופת הרמב"ם, אבל סוגיית העיסוק בלימוד התורה על חשבון אחרים, תוך התעלמות מצורכי היומיום הבסיסיים, הייתה קיימת גם קיימת.
ואידך זיל גמור.
