פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)"הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד". לאחר תקופת פרידה ונתק ממושך, שבים האחים ומתאחדים.
הם כבר לא צעירים, בשנות הגבורות לחייהם (ראו שמות ז, ז: "וּמֹשֶׁה בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל פַּרְעֹה."( שניהם ראו הרבה בחייהם, חוו הרבה חוויות. אבל האחווה הבסיסית, והאהבה – בעינן עומדות.
על פני הדברים, האיחוד לא נעשה מתוך יוזמה שלהם, אלא מכוחו של ציווי שמים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן: לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה. וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ".
ראשית המפגש – במעשה; בביטוי חיבה שכיח. במחווה גופנית, לא באומר וצלילים: "וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱ-לֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ".
רק בהמשך המפגש נשמעים דברים, ואף לאחריהם נסמך מעשה: "וַיַּגֵּד מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ, וְאֵת כָּל הָאֹתֹת אֲשֶׁר צִוָּהוּ. ויֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
השניים היו לאחד: "וילך משה ואהרן". כאיש אחד – בלב אחד.
"ויפגשהו – וישק לו". זו תחילת הגאולה: המפגש בין שני אנשים, אחים, המתבוננים האחד בפני השני, ונושקים איש לרעהו מתוך אהבה ואחווה, שלום ורעות.
בהקשר רחב וכולל יותר, יש ליתן את הדעת לריבוי מחוות הגוף הלא מילוליות שאליהן חושפת אותנו התורה בבואה לתאר מאורעות שונים. כך, בנשיקה הראשונה במקרא, בנשיאת הקול ובבכי המלווה אותן: "וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל, וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ, וַיֵּבְךְ" (בראשית כט, יא), וכך בפרקים רבים נוספים.
מחוות לא מילוליות אלה, שבימינו היו למחזה נפוץ, אופנה של ממש (ע"ע ה'בוסות' שמתעופפות לרוב, הן באוויר הן עלֵי לְחָיַיִם, ולא אחת באופן חופשי ומשוחרר במפגשים חברתיים; וכך אפילו במפגש גם בין אנשים "זרים" שמעולם לא ראו קודם איש את רעהו, ומקל וחומר בין רבנים לתלמידיהם או בין בני משפחה).
מחוות אלה לא תמיד נתקבלו בעין יפה, ובעידן החדש לעתים רואים בהן, אפילו כוונתן טובה, הד (אם לא למעלה מזה) להטרדה מינית רחמ"ל.
מעניין שלמרות ריבוי ה"חיבוקים" וה"נישוקים" במקרא, כבר חז"ל ראו ברוב-רובן המכריע של ה"נשיקות", ולמעשה כמעט בכולן – מעשה "תִפְלוּת".
עד כדי כך, שאמרו במדרש (שמו"ר ה): "כל נשיקות – של תִפְלוּת הן, חוץ משלוש: נשיקה של גְדוּלָה, נשיקה של פרישות, נשיקה של פרקים. נשיקה של גדולה, שנאמר (שמ"א י, א): "ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו"; נשיקה של פרישות, שנאמר (רות א, יד) "ותשק ערפה לחמותה"; ונשיקה של פרקים – היא הנשיקה שבפרשתנו – שנאמר: "וילך ויפגשהו בהר הא-להים, וישק לו".
למרות זאת, בעולמה של מורשת ישראל יש בעניין זה מסורות שונות. כך, למשל, נהגו בקהילות מרוקו לנשק את לחיי העולה לתורה, או למצער את ידיו. זאת, בשונה מדברי האוסרים שהסתמכו על דברי הרמ"א (או"ח צח, א) שלפיהם אסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת, "כדי לקבוע בליבו שאין אהבה כאהבת המקום [הקב"ה]".
אכן, מקור המנהג שנגדו יוצא הרמ"א קדום: הוא מובא בשו"ת בנימין זאב (ארטא, יון, ראשית המאה הט"ז) בשם "ספר האגודה" (פרנקפורט, גרמניה, ראשית המאה הי"ד"), והֵדיו מצויים כבר בספר חסידים המשקף את מנהג חסידי אשכנז במאה הי"ג.
יתר על כן: חכמי ההלכה שדנו בו מציינים לגמרא (עבודה זרה יז, ע"א) שבה מתואר האמורא עולא כמי שהיה מנשק את אחיותיו על גב ידיהם ויש אומרים כנגד החזה. ופירש רש"י (אשכנז, המאה הי"א) על אתר: "דרך בני אדם כשיוצאין מבית הכנסת מיד הוא נושק לאביו ולאמו ולגדול ממנו בארכובה [=מרפק] או בפס ידיו משום כבוד".
על התפשטות מנהג הנשיקה בבבל (עיראק) במאה הי"ט ניתן ללמוד מדברי רבי יוסף חיים המסביר שעולא נהג כן בעקבות מנהג רווח בזמן חכמי התלמוד לנשק על החזה. והוא מוסיף שכן המנהג בבגדד, שכלה בליל חופתה מנשקת את בגדי אביה ואחיה הגדולים במקום שכנגד החזה ורומזת להם בכך: "אף על פי שאני יוצאת מהבית, עודני דבוקה בכם".
חלק מחכמי בבל (כגון הרב עובדיה יוסף) יצאו חוצץ נגד מנהג זה, אבל אחרים (כגון חכם בן ציון אבא שאול) הקלו בו.
זאת ועוד: בגמרא (כתובות נט, סע"ב) מובא מעשה בבעל דין שבא לפני ר' יונתן ונשקו על רגלו. כשתמה עמיתו ר' חנינא לפשר הדבר, הסביר לו ר' יונתן שנתן פסק דין – לפנים משורת הדין – המחייב אדם זה לזון את בניו, ובנשיקתו לדיין ביקש להכיר לו תודה על כך!
מנהג זה, לנשק את בני המשפחה בבית הכנסת וביציאה הימנו נהג גם בקהילות מסוימות, חסידיות ואחרות באירופה. אחד ה'מתנגדים' שדעתו לא הייתה נוחה מכך, הלעיז עליהם: "ראו כמה מקולקלים מעשי החסידים. הם פותחים ב'הודו' [רמז למנהג חסידים שמתחילים שחרית ב"הודו לה' כי טוב" ולא ב"מזמור שיר חנוכת הבית לדוד", כמנהג ליטאים] ומסיימים ב'קוש' [נשיקה, ביידיש].
מן המתירים, היו שדייקו בדברי הראשונים שהאיסור חל רק על נישוק קטנים ולא גדולים; שהאיסור חל רק על נשיקה דרך חיבה ולא דרך כבוד; או שהאיסור אינו חל על רבו או קרוביו – כגון אביו, או תלמיד חכם – שהוא חייב בכבודם מן התורה ולא כלפי אנשים אחרים, אפילו הם מכובדים ביותר.
בהרבה מקהילות ליטא (וגם בקהילות ה'יֶקִים', יוצאי אשכנז-גרמניה) סלדו מתופעה זו של ביטויי קרבה גופניים אפילו בין הורים לילדיהם. ביטוי לכך ניתן בידי "איש ההלכה", הגרי"ד-רבי יוסף דוב סולוביצ'יק, שבאחת מדרשותיו עמד על תופעת הריחוק הרגשי בכלל (ולו למראית עין) ואי הקרבה הגופנית בפרט, שבהם נהגו אבות יהודיים בילדיהם. הוא העיד שכך נהג גם אביו, ר' משה בן ר' חיים סולוביצ'יק, וכדרכו נתן לכך גם ביטוי ספרותי נפלא: "הרגשות הנעלים והנאצלים ביותר שחווה יהודי חייבים להישאר כמו ארון הברית, מוסתרים מאחורי הפרגוד. 'והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים' (שמות כו, לג). מקום המפלט של האדם הוא חיי הרגש שלו, לא חיי ההיגיון שלו. ארון הברית נמצא עמנו בחיי הרגש של כל אדם, מוסתר מאחורי הפרגוד, נעלם מאחורי הפרוכת".
וכך סיים את דבריו: "יחסיי עם אבי היו קרובים מאד. הוא היה ה'רבי' שלי. לא היה לי שום 'רבי' אחר. כל כישוריי האינטלקטואליים באו לי בזכותו. הייתה בינינו אחדות אקזיסטנציאלית. ולמרות זאת, הוא מעולם לא אמר לי שהוא מחבב אותי. הוא מעולם לא נשק לי, ואני מעולם לא נישקתי אותו. אני זוכר שברגע אחד של פרידה, כשלא היה ברור לי אם אראה אותו עוד אי פעם, הסתפקנו בלחיצת יד, והוא אמר לי: 'לך לשלום, ויהי הקב"ה עמך'. זר שהיה מתבונן במחזה זה, של יחס הקרירות הצונן שמפגין אב כלפי בנו, בעת פרידתם זה מזה, היה מפטיר מן הסתם: 'זוהי הלמדנות הבריסקאית במיטבה!'. אבל האמת היא שאיש מאתנו לא ביטא את אהבתו לילדיו באופן חיצוני. ואין זה משנה כמה מסירות, נאמנות, אמון הדדי, ואהבה קושרות בינינו. איננו מדברים על כך. אהבה זו מטפחים בחדרי חדרים, במסתרים, לא בפומבי. "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת" (שמות כה, כב). רק "שם", בחדרי החדרים של קודש הקדשים, יש מקום למפגש החיזור ההדדי ויחסי החיבה בין הורה לילדו".
