מנהיגות של נער

אילו היה משה בא בימים אלה ומעמיד עצמו לבחירות להנהגת האומה, הוא היה זוכה מן הסתם לקיתונות של ביקורת, והיה נפסל על-ידי הציבור כמו גם התקשורת. משה חוזר למצרים כמסתנן העולה מן המדבר, כאשר העבר שלו אינו מוכר. אין באמתחתו כל ניסיון דיפלומטי, הוא לא מביא עדויות על כישורים, ולא רקורד של פעילות ציבורית בקורות החיים.

למרות כל זאת משה הוכיח את עצמו כגדול מכולם, ובגדולתו כמנהיג הכירו גם אישים הרחוקים מעולה של תורה, דוגמת מקיאוולי, שבספרו 'הנסיך' (1515) "מעריך את משה כאחד הגדולים" שבמנהיגים, ופרויד, שבחיבורו על 'האיש משה והדת המונותיאסטית (1939) רואה במשה סמל "לאיש הדגול שהשפיע ע"י אישיותו וע"י הרעיון למענו נלחם", ושימש "דמות אבהית כבירה" לעמו.

אם יש את נפשך לדעת מפני מה זכה משה למנהיגות, מילה קטנה ואגבית בתחילת דרכו יכולה לתמצת את הסוד, המילה "נער". כאשר פתחה בת פרעה את התיבה נאמר: "ותראהו…והנה נער בוכה". מדוע התינוק בן השלושה חודשים נקרא נער? מדרש שמובא ב'תורה שלמה' בעריכת הרב מ"מ כשר מסביר שמילה זו מהווה ראשי תיבות של שלוש התכונות הנחוצות ביותר לכל מנהיג: נאמן, עניו, רועה. בשלוש תכונות אלה בדיוק הוגדר ותואר משה בתורה: נאמן – "בכל ביתי נאמן הוא", עניו – "והאיש משה עניו מאד", רועה – "ומשה היה רועה".

נאמנותו של משה מופיעה כבר בפרשתנו, כאשר פרעה דוחה אותו על הסף, והוא לוקח אחריות, רומז לנכונות להתפטרות, ובא בדברים קשים עם ה' למען עמו. משה עתיד להמשיך ולהפגין נאמנות טוטאלית לערכים ולמטרות להם הוא מחויב, וזו מגיעה לשיא של ביטול עצמי לאחר חטא העגל, כשהוא אומר ל-ה': אם אינך סולח לעמך – "מחני נא מספרך". הענווה של משה מתחילה בפרשתנו כשהוא טוען שאינו ראוי לתפקיד, וכשהוא מכיר בחולשותיו, דוגמת הכושר הרטורי הלקוי שלו. בהמשך מתגלה ענוותו בתגובות משה לאנשים שקראו עליו תגר: כאשר אלדד ומידד מתנבאים במחנה, הוא לא רואה בכך איום, אלא מביע כמיהה: "מי יתן והיה כל עם ה' נביאים" (במדבר יא, כט). כאשר מרים מדברת בו סרה, הוא אינו מגיב בטרוניה, כי אם מתפלל לרפואתה (שם, יב, יג). מול האופוזיציה של מרד קורח הוא נופל על פניו, מוחל על כבודו, ומחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום (שם, טז, יב ובפירוש רש"י).

כרועה, הוא נבחן במילוי תפקידו המקצועי בפרשתנו, ומגלה רגישות וחמלה מיוחדים כלפי הנמצאים בפריפריה – מאחור ובצדדים. מידת הרחמים היא נשמת אפו של הרועה הנאמן, והמדרש המחיש רעיון זה בתיאור של משה המחפש את הגדי הצמא וטוען אותו על כתפו (שמ"ר, ב). משה יישם את תכונות הרועה בדאגתו לעמו, ובמאמציו למלא כל מחסורם גם כשבאו בתואנות ותלונות.

נראה שאפשר למצוא אצל משה את תכונות הנער כבר בשלושת המעשים שביצע מיד עם יציאתו מארמון פרעה. במעשה הראשון, הכאת המצרי שהיכה עברי מאחיו, הוא מגלה נאמנות לאחיו ולערכיו, בנכונותו להגן על החלש, ולהציל עשוק מיד עושקו, תוך סיכון עצמי, אומץ ותעוזה יוצאי דופן. במעשה השני בו ניסה להשכין שלום בין שני העברים הניצים, ואמר לרשע: "למה תכה רעך", מתבלטת ענוותו. משה הותקף על ידי המכה בטענה: "מי שמך… הלהרגני אתה אומר?!" ובמקום שיענה לרשע במילים חריפות, הוא אוחז בפלך השתיקה, כדרך הנעלבים ואינם עולבים. במעשה השלישי משה מתפקד בתור רועה רחמן, כשהוא משקה את צאנן של בנות יתרו, אחרי שהושיען מיתר הרועים. משה הצעיר רתם אפוא את תכונות הנער שלו מתוך רגישות מוסרית, חוש צדק מפותח ואמפטיה לחלשים, והשכיל לתרגם את עקרונותיו לפעילות שהתאפיינה בתעוזה, במסירות ובנחישות.

 תכונותיו אלה של משה נחוצות ביותר לכל מנהיג: נאמן – שיהיה נאמן לעמו ולהבטחותיו ולא לשיקוליו האישיים, עניו – שלא יתייהר ולא יתנשא, יכיר בחולשותיו ולא יתהדר רק בהישגים, וישכיל להתייעץ ביועצים נאמנים, רועה – שיגלה דאגה כנה, מסירות ואכפתיות לציבור שלמענו הוא פועל ויתחשב בכולם, הן בעומדים לימינו והן בנצבים לשמאלו.

דמותו ותכונותיו של משה רבנו צריכות לשמש דגם לחיקוי לכל מנהיג ומנהל, ומקור השראה לכל אדם. מי ייתן ותכונות הנער: נאמנות, ענוה ואכפתיות יאפיינו את מנהיגינו כולם, ויתקיים בנו הפסוק: "ונער קטן נוהג בם" (ישעיהו, יא, ו).